יהודה יעלה אורח חיים קלו

כדי שיגיע ליד העני ביום פורים כי המצוה תלוי' בשמחת המקבלים ע"כ. הנה כן נשאלתי כבר מבני הרב החריף ובקי מו"ה אהרן שמואל ני' על מצות משלוח מנות באופן זה בשלוח עבי"ד. וזה אשר השבתי לו בקצרה וז"ל אהובי בני ע"ד הספק שנסתפקת בדין משלוח מנות למרחקים אימת זמנו. נ"ל פשוט זה בכלל באלו מקדימים ולא מאחרים דתנן מגילה דף ה' היינו בזמני קריאת המגילה והא הימים האלה נזכרים ונעשים כתיב אתקיש עשיה לזכירה וכמו שהקרימו זמן הכפרים לקריאת המגילה הוא הזכירה משום ולא יעבור כתיב והכי נמי עשיה משלוח מנות גמר העשיה בעינן בזמנו ולא יעבור. ועי' במג"א ר"ס תרצ"ד בשם בעל המאור לא יתן קודם פורים דלמא אכלו משמע הא לא"ה שרי ועי' בפמ"ג שם ובסי' תרצ"ה ס"ק י"ג עכ"ל מ"ש לבני: ועתה אשיב ידי להשיב לך בתוספת ביאר על מתנות לאביונים כה"ג נ"ל פשיטא מלתא כסברתך אחרונה הנ"ל דקיי"ל הלכה פסוקה מגלת פורים לפורים בב"מ ר"פ האומנים וכתב הטור א"ח סי' תרל"ד ואין עני רשאי להוציאן בדבר אחר אלא בסעודת פורים ועי' בפ"ח שם ואפי' החולקים שם הרי"ף והרא"ש דמקילים דעני יכול לעשות בו מה שירצה אבל הא מיהת כ"ע מודים דהמצוה תיקנו על בו ביום הפורים עצמו דוקא. ר"ל גמר המצוה הוא קבלת האביונים יהיה ביום הפורים שאין המצוה נקראת על תחלתה אלא על גמרה דומיא דכל אינך דבקרא לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו' ומתנות לאביונים הוקשו כל העשיות דבקרא לעשו"ת אותם וכו' להדדי כמו משתה ושמחה עיקרה וגמרה דוקא ביום הפורים עצמו אבל בהתחלתה לבד כגון שהכין המשתה ביום פורים ואכלה ושמח למחרת יום פורים לא יי"ח ה"נ משלוח מנות ומתנות בעינן שיהיה קבלת האביונים גמרה של מצוה ביום הפורים וכן אמרו במגילה דף ד' ע"ב מגילה בשבת לא קרינן ר' יוסף אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא רגילה. ופירש רש"י נשואות לקבל מתנות האביונים. ואי אפשר בשבת לקבל דייקא. וזהו אצלם המשתה והשמחה. וא"כ הרוצה לשלוח למרחקים עבי"ד מתנות אביונים ע"כ לשלחם קודם פורים בכדי שיגיע ליד המקבל ביום פורים. אבל אם נתנם ביום פורים עבי"ד ומגיעים ליד המקבלים אחר הפורים לא יי"ח המצוה בין משלוח מנות ובין מתנות לאביונים אבל אם מזכה להם מתנותיו ע"י אחר אפילו במקומו של הנותן ודאי זכין לאדם שלב"פ כאילו הזוכה הוא שליח לקבלה של חבירו רעהו או של האביון המקבל וכאילו הגיע מיד ליד המקבל הוא שפיר יי"ח המצוה אפילו אין שלוחו עבי"ד כנ"ל אף שאין מגיע ליד האביון עד אחר זמן אחר הפורים: שוב אחרי כתבי זאת מצאתי ראיתי חקירה זו בבאר היטב בשם ספר יד אהרן והעלה הלכה גם כן ע"ש גם באשל אברהם בזה והנאני. ודין השני בזוכה ע"י אחר דמהני. נ"ל ראיה ממשנה בב"ק דף ק"ג עש"ה: וזה ימים נשאלתי מכבוד תלמידי הרב מו"ה משה ליב כ"ץ ני' דיין דק"ק נ"ש אי יוצא י"ח מצות משלוח מנות ע"י עכו"ם אי המצוה הוא בשליחות כדדייק לשנא דקרא משלוח מנות. אי נימא דעיקר קפידא הוא שחבירו יקבל המנות בכל צד וא"כ קשה קרא למה כתיב משלוח מנות הול"ל נתינת מנות וכו'. ולענ"ד נראה דהנה לשון הש"ע רס"י תרצ"ד חייב כל אדם לית"ן לפחות ב' מתנות לב' עניים וכו' וסוף סי' תרצ"ה חייב ל לשלוח לחבירו ב' מנות דייק כלישנא דקרא מ"שלוח מנות איש לרעהו ו"מתנות לאביונים. ובאמת נ"ל פי' הקרא הכי תיבות משלוח מושך א"ע ואחר עמו. ר"ל מ"שלוח מנות וכו'. ו"משלוח מתנות וכו' ונקט קרא לשון משלוח לרבותא דאף על גב בכ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו קמ"ל קרא בזה אין קפידא שלוחו שוה ממש כמו ע"י עצמו א"נ עדיף נמי מצוה יותר בשלוחו לפי שתכלית כוונתם במצוה זו מקרב הלבבות לאהבת ריעים לכן יותר דרך כבוד הוא ע"י שלוחו. ודיבר הכתוב בהוה אורח ארעא אבל ודאי א"צ ביה דין שליחות דהא מעשים בכל יום חזינן דמשלחין ע"י קטנים. וגם ע"י עכו"ם עבי"ד כנ"ל ונכון הוא. ועי' ס' החיים על א"ח להגאון מוהר"ש קלוגר ני' בהל' מגילה סי' תרצ"ה כתב וז"ל וכדומה שגם בשלוח מנות אין צריך לשליחות ולא דעת המקבל שיכוין לפטור את המשלח וכו' ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעתו בזה ותל"מ: וע"ד החינוך ס"ת ביום טוב ששאלת נ"ל כיון דמדינא מותר להוסיף על מנין חמשה קרואים כמתניתן במגילה ריש דף כ"א ר"פ הקורא עומד אף דנהגו שלא להוסיף ביום טוב טעמא הוא משום כדי להרבות שמחת יו"ט וכמו הממהרין לצאת מבית הכנסת ביו"ט מה"ט אבל לכבוד חינוך ס"ת הרי איכא שמחת התורה ומתענגים בזה שמוסיפים הקרואים בפעם ראשונה גם זה שמחת יום טוב הוא להם ומותר להוסיף ביו"ט. אמנם כללא בידן אל ישנה אדם מפני המחלוקות ומכ"ש באתרוג דשכיחי אינשי דקפדי ע"ז. ואם עדות ר' דוד סופר כן הוא. אל תדמה את עצמך אליו אבל אין עולה על זכרוני שהוריתי נך למעשה בשום פעם ביום טוב אלא בשבת לבד לכן גם אתם אל תשנו בזה וכלל גדול השלום: נאם החותם בברכה כנפשך ונפש אוהבך נאמן הדש"ת: הק' יהודאסאד תשובה רח לכבוד ידי"נ הרב הגאון העופלג ומפורסם. צדיק תמים. כש"ת מוהר"א בעק ני' בהאלליטש יע"א: מכ"ק הגיעני לנכון כו'. וע"ד הרמב"ם בפי' המשנה בפ"י דתרומות כמון הוא הכמון כו' שביקש הדר"ג לחוות דעתי לפרש כוונתו ולע"ד מלבד דמשולל הבנה עוד הול"ל כמון הוא כמון ומאי הכמון בה"א ידיעה דנקיט. והנה בר"פ שני דדמאי ז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ואורז וכו' וכמון שגרגריו מיושרים ואותו ר"ל באומרו כמון עכ"ל והוא שפת יתר לגמרי אחר שביאר צורתו ודאי ע"ז כוונה המשנה אבל כוונתו פשוט לומר דבכ"מ שנשנה תיבת כמון במשנה הוא מין כמון זה שגרגריו מיושרים לפי שיש כמה מיני כמון עי' בט"ז א"ח סי' תנ"ג וחק יעקב שם סק"ט לכן ביאר הרמב"ם צורת הכמון שדברה בו המשנה וה"ל להרמב"ם לסיים בלישנא באמרו כמון בכ"מ אבל לפי שלא הוזכר במשנת שם כמון יותר משני פעמים אלו בדמאי רפ"ב ובתרומות פ"י לכן לא שייך לומר על מקום א' בלבד תיבת בכ"מ וא"כ בהגיעו עתה למשנה זו בתרומות שהוזכר כמון יפה פי' כמון הוא הכמון ר"ל הוא הכמון אשר בארתי צורתו בדמאי והוא הכמון אשר רמזתי עליו כבר שאותו ר"ל באמרו כמון. וגם י"ל לפי שהמשנה בדמאי רפ"ב הנ"ל נקט והכמון בה"א והל"ל רק והאורז וכמון וכאן בתרומות נקט המשנה שהוסק בכמון בלא ה"א הא שני מינים הם ובדמאי הכמון ה"א שם אותו המין נקרא הכמון בה"א שרשית לעצם השם וע"כ כאן בתרומת כוונת המשנה על מין אחר הנקרא כמון בלא ה"א ואע"ג דגם אינך דתנן התם בדמאי והתמרים והחרובים תני להו בה"א ובכ"מ נקט להו תמרים וכו' בלא הה"א משום דאורחי' דלישנא כך הוא בצרפו דברים הרבה נקט לכל א' וא' בה"א מה שאין כן בהזכירו כל מין פרטי בלבד בפ"ע היינו בדברים שהוזכרו לרוב כמה פעמים כמו תמרים ודומיהם אבל כמון שאינו נזכר יותר במשנה וגמרא רק אלו שני פעמים שפיר ה"א דבדוקא נקט מתני' הכא הכי והכא הכי כיון דבאמת יש במציאות שני מיני כמון וה"א אותו שגרגריו מיושרים נקרא בשם העצם הכמון בה"א משא"כ בתרומות כמון מין אחר הוא לכן פירש הרמב"ם הכא כמו"ן הוא הכמו"ן ר"ל דגם כאן כונה המשנה על אותו הכמון שבמשנה דדמאי הכמון בה"א ובהדיא הביא הר"ש רפ"ב דדמאי שם ירושלמי שהקשה והא כמון בקפרוס ומשני עקום הוא ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפי' פי"ג ממעשר הלכה ד' והכמון הישר וכו' והיינו כמ"ש בפי' המשנה הנ"ל לפי שאין כיוצא בו בחו"ל דשל קפרוס נמי עקום היא כנ"ל וכמו שהקדים הרמב"ם בפי' המשנה שם שאין רצונו באלו המינים הנזכרים לחייב בדמאי המין כולו אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בא"י בלבד וכו' ונ"ל ברור דמה"ט דייק התנא ונקט כל המינים בה"א הידיע' כנ"ל כדי לשלול שאר חלקי המין בכולם וכדאיתא בירושלמי וברמב"ם פי"ג הנ"ל הדבילה השמינה לאפוקי דבצרה שחיקה היא התמרים הגדולים לאפוקי דאלכסנדריא דקיקין אינון והחרובין השוים לאפוקי דביארי גידוד הוא והאורז הלבן ביותר לאפוקי דחולתא סומך הוא והכמון הישר שגרגריו ישרים לאפוקי דקפריס דעקום הוא וכל זה רמזה מתני' גופא בתוספת ה"א הידיעה בכל א' וא' מהם בכוונה ובדוקא ולא על צד הנ"ל מדרכי הלשון בכ"מ אצל הצירוף דברים הרבה כה"ג עי' פ"ק דפיאה משנה ה' ורפ"ב שם וא"כ הן הן הדברים אשר דברנו כיון דכאן בתרומות לא נקט הכמון בה"א הידיעה אלא כמון סתמא ודאי משמע כל המין כמון אף שיש כיוצא בו בחו"ל וכגון דקפרוס שהיא עקום לכן ביאר הרמב"ם לעיל בדמאי ואותו ר"ל באמרו כמון דייקא כוונתו דגם הכא דתנא כמון בלא ה"א הידיעה נמי כוונתו על אותו הכמון הישר הידוע ולאפוקי דקפרוס כנ"ל והיינו שפי' נמי הכא כמו"ן הוא הכמו"ן דייקא הידוע הנ"ל: ועפי"ז האיר ד' את עיני באור תורת משה אמת היתה בפיהו דז"ל הרמב"ם במשנה זו דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' כמון היא הכמון והעיקר אצלינו ריחא לאו מלתא היא וזה נוהג בכל איסורים שבתורה עכ"ל והן הן דברי רבא בגמרא דע"ז דף ס"ו ע"ב דילף מהא מתני' לכל איסורים דריחא לאו מלתא היא אבל על הרמב"ם תמוה דהא באמת גם אביי דס"ל ריחא מלתא היא בכ"מ מתרץ התם למתני' דהכא שאני מקלי קלי איסורא ולענין הלכה הא באמת פליגי הפוסקים דתוס' ואו"ה וסייעתם פסקו ריח' מלתא כאביי וא"כ אף דהרמב"ם פסק כרבא בחיבורו הרי ממשנה זו מיהת אין ראיה כדדחי אביי בגמרא ולמה לו להרמב"ם לפרש כאן במשנה דזה נוהג בכל איסורים וכו' שאין זה ענין לכאן דהאי דינא דמתני' הא א"ש לכ"ע גם למאן דלא ס"ל כן בשאר אי' ואין זה מדרכו של הרמב"ם: ועוד יש לדקדק בלשונו במ"ש בכל אי' שבתורה הל"ל רק בכל איסורי' בלבד וגם למה הוצרך כלל לפרש דכמון הוא הכמון ור"ל כפי' הנ"ל והא באמת בדמאי ודאי בדוקא נקט הכמון הידוע דאילו על שאר חלקי כמון לא גזרו על הדמאי בהם אבל מתני' הכא בכמון של תרומה ודאי בכל המין שבכמון שייך דינא דמתני' וצ"ע: