יהודה יעלה אורח חיים קכח

**(בחובל וצריך דם לכלבו שהתיקון לא באה רק אחר שיקבל הדם ויתנו לכלבו שהוא מעשה אחר ובשעת חבלה מקלקל הוא ואין לחייבו עתה על מעשה החבלה אם אח"כ יתן הדם לכלבו כיון דאין מוכרח בודאי שיעשה כן שיתן לכלבו אבל בשחיטה א"א לחזור עוד שלא תמות וממילא יתום הפרכוס ע"י שחיטתו שפי' דחייב על מעשה שחיטתו ע"י שמתירו לב"נ כשתמות ושפי' כ' מהרי"ט דאף אי נימא דל"מ שחיטה בשבת להתירו אף לישראל בכ"ז הוא מחלל שבת ועי' תוס' מנחות דף נ"ו ד"ה מעש' שבת וא"ש וכיו"ב השיב לי גם ידי' הה"ג מ' חיים יוסף פאל"ק ני':)** **(התוספת שהביא מרן אבי הגאון ז"ל לפי"ז מתו' לי קו' פלתי ב' מהרש"ק לתי' תוס' חולין מ' א"כ מ"פ תו הש"ס שם לתני זבח דלמא ה"א כי קושית תו' לאמתי בחטאת עוף דליתא אלא ביחיד פטור מ' ש"ח קמ"ל דאם זרק הורצה כתי' תו' ע"ש ולהנ"ל ז"א דתוספת מפורשת הי' בקרבן יחיד אם זרק הורצה בשבת ואיפכא קשיא על תו' למה הוצרכו לילף מכבשי עצרת. דא"ר כ"כ הא מפורש כן בתו' כקוש' מרן אבי זצ"ל. אבל לענ"ד הכי קשי' דהא דלא מייתי תו' מתו' הנ"ל י"ל עוד להמסקנא בפסחים ע"ג אברייתא זו לענין שבת תיקן להוציא מאמ"ה לב"נ ותמה הפלתי להר"מ בהל' מלכים דאמ"ה בעוף לא הוזהרו עליו ב"נ וכיון דברייתא מתוקמ' בחולין מ' בחטאת עוף דוקא הדק"ל לענין שבת מאי תיקן ע"ש. ואני מוסיף להקשות עפמ"ש מהרי"ט סי' ס"ט הנ"ל למה שוחט בשבת שחיטתו כשירה נימא א"ע ל"מ והו"ל נבילה כמתה מאליה וכנחירה ותי' כיון דלא ניתתקן העבירה אי גם נימא ל"מ כבר חילל שבת לכן מהני מעשיו אמנם להר"מ הנ"ל בעוף דליכא תיקון מאמ"ה א"כ אי נימא ביה א"ע לא מהני ונבילה הוא. לא תיקן כלום וה"ל מקלקל ולא חילל שבת למפרע שפיר הל"ל דל"מ ושחיטתו נבילה והנה הא דאם זרק הורצה בקרבן יחיד בשבת. ע"כ ה"ט משום דקיי"ל שחיטתו כשירה אפילו דחולין משא"כ אי אמרינן א"ע ל"מ ושחיטתו נבילה פשיטא מלתא דאם זרק לא הורצה ק"ו מטריפה דאם עלה ירד לכ"ע כמ"ש במס' נדה ד' מ"א ובתוס' ד"ה היינו כו' ע"ש. וא"כ להר"מ דבעוף לא תיקן להוציא אי' אמ"ה לב"נ. הל"ל א"ע ל"מ ונבילה הוא ואם זרק לא הורצה וא"כ הדק"ל גם קו' תו' שם חולין מ"ם אמאי חייב מ' שבת ומ' שח"ח אין מתקבל בפנים הוא ואפילו לא שחטו לע"ז כלל נמי ק' ליפטור ובשלמא לדעת המ"ל הל' מלוה ולח"מ שם דרמב"ם פ' כאביי א"ע מהני ניחא דלרבא א"צ לאוקמא בחטאת עוף דאיהו ס"ל אין אוסר דשא"ש ולק"מ אבל להחולקים אליבי' דרמב"ם וס"ל דפ' כרבא קש' טובא על הברייתא ועל הר"מ לטעמיה וצ"ע ונ"ל לפמ"ש אאמ"ו הגאון זצ"ל בסוגיא דהשוחט בשבת דף י"ד לתרץ דברי הר"מ בפי' המשנה מהשגת הר"ן עלי' דס"ל לרמב"ם כדעת הערוך למ"ד מקלקל בחבורה פטור מ"מ אסור מדאורייתא הוא א"כ ניחא דל"א בעוף נמי א"ע ל"מ כתי' מהרי"ט משום דעבירה מ"מ כבר נעשה אף דמקלקל הוא בעוף לרמב"ם הכי מ"מ מקלקל בחבורה נמי עביד אי' דאורייתא וממילא אי זרק הורצה ומתקבל בפנים הוא כתי' התוס' כנ"ל. וא"כ מתוספת אין ראיה דהתם חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת כו' הורצו הבעלים ע"כ בבהמה קאי מדמחלק בין יחיד לציבור דבעוף א"צ לפרש ביחיד דהא לית בציבור כלל דקיי"ל א"ע מהני בי' מ' דתיקן אי' אמ"ה מיהת אבל עוף י"ל כי קו' א"ע ל"מ בי' לרמב"ם וממילא זרק לא הורצה אמנם כן גם ראי' תו' מכבשי עצרת ליתא דהתם בהמות שפיר הורצה משא"כ בעוף לר"מ א"ע ל"מ. והדק"ל על תו' ממנ"פ וגם ק' השתא מפה"ג לתני זבח הא טובא קמ"ל דאם זרק הורצה כקוש' מהרש"ק ול"ל תוספת ערוכה הי' דהתם בבהמה דוקא אבל בעוף שפיר. ה"א א"ע ל"מ לר"מ דמקלקל הוא וממילא אם זרק לא הורצה ופטור משבת וגם מש"ח קמ"ל ומשום דגם מקלקל עביד אי' דאורייתא בחבורה כדעת הערוך ותו אמרי' א"ע מהני וזרק הורצה כנ"ל. ונ"ל דקאי קוהג"מ שפי' אליבי' דאביי דס"ל בכ"מ א"ע מהני אין טעם לחלק בין בהמה לעוף קשיא לתני זבח לדידי' אמנם הרי ר"פ מתרץ לקוהג"מ שם בח"ק פגום ור"פ תלמיד רבא הוא כמ"ש רש"י בכתובות דף ל"ד ולרבא דס"ל א"ע ל"מ הא מעיקרא לק"מ קוהג"מ דלתני זבח כנ"ל וקש' מ"מ כנ"ל: ובחי' אאמ"ו הגאון ז"ל ראיתי שכ' זה לשונו בתו חולין ד"ה חייב וק"ל מאי ראי' כלל מהתם דלמא קרבן ציבור דוקא שנתנה שבת לדחות אצלו בזמנו ולשמו לכן גם שלא לשמו ושלא בזמנו אם זרק הורצה אבל קרבן יחיד שלא ניתן לדחות שבת אצלו כלל מנ"ל דאם זרק הורצ' וכה"ג מחלק הצל"ח בפסחים ע"א בכוונת הרמב"ם בפ"ב משגגות שכ' לחלק בין ק"צ דיזרו' לכתחלה ובין קרבן יחיד דלא יזרוק לכתחלה ע"ש וה"נ י"ל לענין דיעבד לחל' כן ואין ראיה מק"צ לקרבן יחיד וצ"ע ועוד עדיפי תמי' לי למה הוצרכה תוס' כלל למילף כן מק"צ והא בגופי' בקרבן יחיד עצמו תוספתא ערוכה הי' בפ"ה דפסחים ופסקו הרמב"ם והובא בכ"מ פ"ב משגגות דין י"ד חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן הורצו הבעלים. וכן הוא בירושלמי פ' אלו דברים גבי חגיגה ולא ילין חלב חגי כו' וא ואימורי חול קריבים בי"ט. אר"א כשחל י"ד בשבת ר"י בעי' אם חל בשבת אין חגיגת בא' עמו אר"ח אילו עבר והקריב שמא אינו כשר כו' ע"ש וצע"ג ועי' צל"ח פסחים סוף ד' צ"ו וסוף ד' צ"ז הביא נמי ראיה על קרבן יחיד בשבת מהא דכבשי עצרת דביצה כ' ונעלם ממנו ד' צ"ז שם שדברי תוס' חולין מ' שכתב בהדיא דשבת ל"ה מחוסר זמן דארי' הוא דרביע עלי' שאין ע' דוחה ל"ת דכרת וצ"ע עכ"ל אאמ"ו ז"ל. ומענין לענין באותו ענין אכתוב עוד א איזה גרגרים מה שאמרתי בענין אי עביד ל"מ בגיטין י"ט אית' בכתב גט על איסוה"נ דרש ר"ל משמי' דר' ולא קלסו' משמי' דרבים וקלסוהו ותמו' הלשון ולא קלסוהו דאם הי' נראה להם דאין הלכה כך הל"ל ולא קבלוה ומשמי' דרבים וקבלוה כמ"ש בשבת דף כ"ב אמרו משמי' דרב ולא קבלו' משמי' דר"י וקבלוה ונ"ל דהט"ז בח"מ סי' ר"ח כ' הא דאמרי' א"ע ל"מ היינו שהאיסור בגוף הדבר משא"כ במקח שנעשה באיסור שאין האיסור על גוף הדבר רק משום דבר אחר שהיום גורם או שנעשה באי' ריבית ל"א א"ע ל"מ. וכ' וסבר' טובה לחל' ולא כתב מהו הסברא ונ"ל פשוט בשלמא היכא דאיסור על גוף הדבר שייך לא מהני על אותו דבר שהוא אסור מה שאין כן במקח שנעשה בצד איסור דעל המקח ליכא לא תעבוד ולפי' מהני רק הלא תעבוד הוא על האיסור ריבית או שנעשה בשבת ולענין זה לא מהני דמה איכפת ליה לבעל המקח אי נתקיים ע"י איסור ריבית כיון דמחזירו או אם נעשה בשבת מה יפעול מה שנעשה בשבת להמקח דכיון דאם נעשה בחול גם כן יוכל להיות המו"מ כיון דעיקר הפעולה ותכלית רק להמקח ועי' כיו"ב סברה ברמב"ן יבמות ק"ג ובירו' בקורע בשבת הובא בב"י סי' ש"מ לענין מהב"ע. ונ"ל ראיה לסברת ט"ז הנ"ל מהכא וה"פ הגמרא כשאמר ודרש משמיה דר' ולא קלסו' פי' אף דהלכה כן מ"מ כיון דהיא ברייתא מפורשת משמיה דר' ומה חידש למדרש בפרקא מה שנאמר בברייתא וכי רבים ושלימים לא ידעו הברייתא כמוהו ולכך קאמר ולא קלסוה. פירש לא שבחו אותו שלא הראה חידוש בדרוש אבל אח"כ דרש משמי' דרבים כאילו אין פלוגת' בדבר ולכאורה יש חילק גדול ואליביה דהלכתא דהא קיי"ל אי עביד ל"מ וכאן ל"ש סברת מהרי"ט ודג"מ סי' י"א דכאן יהי' מתקן האיסור דאי נימא ל"מ ול"ה גירושין לא יהנה ואין כאן מעשה עבירה ועי' פ"ח א"ח סי' תקפ"ו ומקנה קידו' סי' כ"ח סכ"א באה"ע רק דהאמת גם אי אמרי' א"ע ל"מ מ"מ כתב על אסוה"נ כשר. כיון דאין האיסור בגט עצמו. רק שהלא תעביד הוא מחמת שהקלף אסובה"נ ועיקר תכליתו וכוונתו על הגירושין ומה איכפת ליה אם הקלף אסובה"נ אלו הי' בעל הגט מוצא קלף אחר הי' כותב על קלף אחר. ואין ריעות' בגוף הדבר דהיינו הגירושין ולכך א"ע מהני וכסברת הט"ז וכיון שחידש ר"ל חידוש דין שהוא נ"מ לכמה דברים ולכך קלסוהו א"כ מוכח כס' הט"ז אבל לסברת המ"ל פ"ח ממלוה ולוה שכ' הא דא"ע ל"מ היכא שקיום הדבר הוא האיסור וא"א להתקיים הדבר אלא בעבד האי' אבל בריבית כיון שמחזיר לו הריבית ליכא אי' בקיום המקח: ז"א מצד עצמו ודבריו מבוארים בש"ך וסמ"ע סי'ר"ח ותמיהני שכ' מסבר' דנפשי' ולסבר' זו ק' בכותב גט על איסוה"נ דכשר דא"א לקיים המעשה הגירושין רק ע"י איסוה"נ ולעבור על האי' ולהנות מאיסוה"נ וא"א לקיים המצוה אלא בעשיי' האיסור דהרי עיקר הנאתו אינו אלא ע"י מעשה הגירושין ואי אמרי' א"ע ל"מ אינו גט וצ"ע. אבל לסברת ט"ז יש ראיה מכאן. ולפ"ז א"ש גם כן דמתנ' נמי לרבא ל"ק דקאמר בכתוב' קעקע כו' וק' הא רבא לשיטתו ס"ל א"ע ל"מ ואמאי כתבו בכתו' קעקע השטר שחרור כשר הא הוי מלתא דא"ר ל"ת וא"ע ל"מ והתם א"א להתקיים המעשה כ"א ע"י איסור ול"ש סבר' המ"ל הל' מלוה א"ו כס' ט"ז וא"ש דהתם על השחרור ליכא איסור רק שהוא כתבו כתיב' קעקע ועיקר תכליתו על שחרור וזה מהני אבל הכתובת קעקע ל"מ מידי דאלו יכול לכתוב בדבר אחר המתקיים הי' כותבו ודו"ק. ועי' נוב"י מ"ת סי' קל"ה דכתוב' קעקע משכחת בהיתר ע"י עבד ע"ש וא"ש: אך לכאור' מכתבו על איסוה"נ א"ר דהמ"ל פ"ה מאישות כ' דאי אמרי' מצות לל"נ אף דאיכ' הנאה בריוח ממון ל"ח הנא' כיון דמ' המצוה באה עיקר הנאה ע"ש ועיין ב"ח א"ע סי' קכ" דא"כ י"ל בכתב על אסוה"נ ה"ט דכשר דליכ' הנא' אלא מחמת המצו' ומצות לאו ל"נ עי' ת' ר"ן סי' נ"ה. ופמ"ג פתיחה כוללת להל' תפילין וקצה"ח ס' ר' ות' רשב"א סי' ר"ג: בפסחים כ"ב וקידושין נ"ו ובב"ק מ"א ממשמע שנאמר סקול יסקל השור א"י שהוא נביל' כו' באכילה מנ"ל מגיד שאם שחטו לאחר שנג"ד דאסור באכילה. וק"ל לפמ"ש מהרי"ט בכל שוחט בשבת למה שחיטתו כשירה נימא א"ע ל"מ ותי' דהשחיטה גופה לא מיתסר אלא איסור שבת הוא דרביע עלי' עי' סמ"ע סי' ר"ח. וק"ל כאן לרבא למה צריך לאחר שנג"ד שאסור באכילה. הא כיון שנגמר דינו אמרה תורה ליסקל ולא לשחוט וממילא ידעי' דאם שחט דאסור לאכול משום כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ. ונ"ל דלכאורה ק' להבין מאי מק' הגמ' ומאי ת"ל לא יאכל בשרו כו' הא צריך קרא ע"ז דאיתא בפסחים כ"ד ה"מ בכ"כ דלוקין אפי' שלכד"א מ' דלא כתי' ביה אכילה ומאי מקשה מאי ת"ל לא יאכל הא צריך קרא דלוקין רק כד"א ונ"ל דח"פ הגמרא ממשמע שנאמר סקל יסקל השור א"י שהוא נבילה ובנבילה כתיב ל"ת כל נבילה וא"כ ידעי' שפי' כד"א ומאי ת"ל ל"י את בשרו וזהו דוקא דאם סקלו לאחר שנגמר דינו ידעי' כד"א מנבילה דהא נבילה אבל אם שחט לאחר שנגמר דינו. דלא מצי ליליף מנבילה וא"כ צריך קרא לא יאכל על כד"א