יהודה יעלה אורח חיים קכז

קטלוהו ברוצחים בלא רשות ב"ד אבל בקידושין שם בשבת אסורים אבנים בטלטול וגם בודאי בסוכה שם לא פסלו אתרוגיהן ע"י זריקה דצריכין היו להם וצ"ל באבנים אבל תימא א"כ מאי מייתי ש"ס יומא כו' שהיא זמן אתרוג וצ"ל משום דקרי לאבנים בשם אתרוג מוכח ולק"מ קו' תוס' ישינים הנ"ל דמוכח זמן אתרוג לכ"ע הי' בשחר דאל"כ הל"ל באבנים ונ"ל בקדושין נמי באבנים קאמר. ואחר השבת זרקו בו אבנים ומשום כבודו דר' זירא נקט הש"ס ס לשון נקי. הכ"ד ידידו הדש"ת: הק' יהודא אסאד תשובה קצו חיים ושלום וכל טוב לכבוד ידי"נ ה"ה הרב הגאון הגדול חריף ובקי צדיק כביר.. כש"ת מו"ה אלעזר שטראסער ני' ויזרח האבד"ק עיר חדש יע"א: גי"ה קבלתי על נכון וע"ד קושיתי מתוס' גיטין דף י"ב על מהרימ"ט בתשוב' שאמרתי לו והדר"ג ני' כתב לי במכתבו לתרצה. הנה אפרש שיחתי כי בהס"ד בקושית תוס' גיטין דף י"ב הזהירה התורה רק על הלקיטה לא תלקט לעני וכיון שכבר ליקט וכבר נעשה העבירה אפי' אם יתננה לאיזה עני שיהיה כבר עבר על הלאו דלא תלקט משא"כ גזל הוי לאו הניתק לעשה והשיב את הגזילה ולא עבר עבירה למפרע דעשה תיקון הלאו הוא וכן הא שלא הפריש מן הקמה כו' ה"ט משום דהכתוב נתקו לעשה בתעזוב יתירא וכמבואר ברש"י ותוס' יומא דף ל"ו ע"ב לתי' קמא אליביה דר"ע ולתי' בתרא בגמרא אליביה דריה"ג.. וזהו באמת תי' התוס' בגיטין י"ב על קושיתם למ"ד מהני דתעזוב ה"ל עשה אחר הלאו וכדתירץ אביי בעצמו בריש תמורה הא דיפריש מן העומרים משום תעזוב יתירא דאל"ה אי עביד מהני אבל בס"ד בקושית תוס' הוי ס"ל דתעזוב קאי דוקא אפשוטא דקרא אם עבר על לא תכלה או לא תלקט לעצמך אזהרה על בע"ה אבל לא קאי גם על דרש סמוכים לא תלקט לעני בשביל עני שאין זו דומה לגזל כלל רק תופס לבע"ח במקום שחב כו' וכיון שכן אפי' נותנו לאיזו עני שיהיה כבר עבר הלאו בלקיטתו בשביל עניים ומאי שנא א"כ דנקטו תוס' קושייתם למ"ד מהני. לכ"ע תקשי להו לסברת מהרי"ט וחוו"ד ולמדתי פי' זה בדברי תוס' מתשובת נוב"י תניינא סוף סי' קי"א מחאה"ע: **((הג"ה מבן המחבר) קושי' מרן אבי ז"ל על תוס' גיטין י"ב. כיו"ב הקשיתי גם אני לפמ"ש הפמ"א ח"א סי' ל"א דל"א א"ע ל"מ רק בדבר שאין נוגע לאחרים אבל כגון במוכר ולוקח דהמוכר עשה איסור וחבירו אינו עושה אי' כ"ע מודה א"ע מהני דיכול לומר מאי איכפת לי במה דעבדת אי' דלמה נקנסיה להשני בחנם כו' לפ"ז כאן גם לרבא ק' קושית תוס' ונ"ל דסברת פמ"א הוא רק דהטעם הוא דקנסי' רחמנא דלא ליהני מעשיו ולמת נקנסי' להשני בשביל שעבר המוכר והיינו רק היכא דלא יתוקן האיסור בזה שפיר כ' חבירו יכול לומר מאי איכפת לי במה דעבדת אי' הלא כבר עברת האיסור. ואם יתבטל המו"מ. מ"מ כבר עבר חבירו. בזה אמרי' א"ע מהני ולא קנסי' להשני בחנם אבל היכא דיתוקן האיסור ע"י ביטול העשי' בזה ודאי ראוי לבטל המעשה וגם הפמ"א מודה דא"ע ל"מ אף דחבירו אינו עושה איסור דגם לחבירו ניחא ליה שיתבטל המעשה כדי להנצל המוכר מן האיסור וזהו כס' מהרי"ט בת' סי' ס"ט שכ' דא"ע ל"מ היינו היכא דיתוקן האיסור אבל היכא דגם אי ל"מ לא יתוקן האיסור בזה ל"א א"ע ל"מ ונ"ל זהו באמת כוונת תי' תוס' כס' מהרי"ט ופמ"א הנ"ל דהנה ביומא ל"ו פליגי אי תעזוב השתא משמע הו"ל לאו הנל"ע כו' שהתורה הזהיר שלא ילקט ואם עבר וליקט מחויב לעזוב אותם לגר ועני וכן כיון דדרשי' לא תלקט הוא לאו דלא ילקט בשביל העני. ותיקון הלאו הוא לעזוב אותם לעניים דהלאו הוא שלא ילקט לצורך העני ואם עבר ולקט בשביל עני הוי תיקון הלאו שמחויב לעזוב ולהניח לעניים אחרים וז"כ תי' דבתר ל"ת כתיב לעני וגר תעזוב וכו' הוא לאו הנל"ע דאם עבר וליקט יתקן הלאו שיניח לעניים אחרים ואביי מתרץ כן שם ביומא ושפיר כ' תו' כן לאביי לשי' וכיון שיתוקן האיסור בזה. ל"א א"ע מהני כיון דאי ל"מ שפיר ניתקן האיסור כנ"ל כוונת תו' ומתו' קו' אחרונים למה יתנו לעני ראשון למ"ד מעני לעני מחלוקת ק' ליזכי לנפשי' ולהנ"ל א"ש דא"א לחלק כיון שליקט בשביל העני צריך לתקן הלאו להניח לעניים אחרים. ואין חילוק בין אם הוא עצמו עני או לא ולק"מ אבל הכי ק"ל על קוש' תוס' דנימא א"ע מהני ל"ל תי' דלא זכה העני משום דא"ש לד"ע וצ"ע ונ"ל לפמ"ש המח"א הל' שותפו' סי' ח' ב' ריב"ש בדבר האסור מצי לזכות לחבירו אף דזכיי' מ' שליחות ואשלד"ע היינו שלא לחייב למשלח אבל מ"מ זכה חבירו באותו מעשה ע"ש. וא"ש אף דא"ש לד"ע. מ"מ זכה ביה העני ע"ש בה"ג ל"א אשלד"ע. כיון דגוף המעשה לקיטה אין בו איסור כלל רק האיסור הוא על הליקוט שאסור לו להיות שליח על מעשה זה וכיון דאמרינן א"ע מהני שפיר מהני גם השליחות כיון דגוף המעשה אין בו איסור כנ"ל נכון ועי' נוב"י מ"ת סי' קל"ה. ואגב ארשום בענין הנ"ל מה שהקשיתי מאז בפסחים דף ע"ג ורש"י שם ובחולין מ' דתיקון מאמ"ה לב"נ וק"ל הא מהרי"ט הק' בשוחט בשבת למה שחיטתו כשירה הא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ. ותי' ה"מ א"א דל"מ לא עביד אי'. אבל הכ' גם אי ל"מ מעשיו מ"מ מחלל שבת הוא כו'. וק"ל דתוס' בשבת ק"ו הקשה הא כל שוחט בשבת מקלקל הוא ותי' דמתקן מאמ"ה. והקשה לר"י בחובל וצריך דם לכלבו מקלקל הוא כו' ותי' לפי שאין התיקון באה באותו שעה רק אחר כך שנעשה החבורה כבר אבל בשוחט בשבת הקלקול והתיקון באי' בב"א כו': לפי"ז קו' מהרי"ט במ"ע למה שחיטה כשירה הא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ. ול"ל דמ"מ מחלל שבת הוא ז"א הא א"א דל"מ לאו מחלל שבת הוא דהא מקלקל הוא ול"ל שמתקן מאמ"ה לב"נ הא א"א דל"מ בשעה שמתחיל לשחוט הוי מפרכסת ואסור לב"נ דהא דמפרכסת שרי לב"נ היינו מ' מא"מ דלישראל שרי אבל בשוחט בשבת א"א דל"מ והוא אסור לישראל. וה"ה לב"נ מטעם אמ"ה בשעה שמפרכס והוא מקלקל. והתיקון לא באה רק אח"כ ואינו מתקן הוא כמו בחובל וצריך דם לכלבו וצלע"ג. ונ"ל לתרץ דהא במסוכנת בודאי התיקון הוא מיד דהא אפילו בע"ז הוי מתקן עי' חולין ח' רק אם הבהמה בריאה דאז ל"ה תיקון בע"ז רק בשבת משום מלאכת מחשבת וצ"ל התיקון מיד. אמנם רבא ס"ל א"ע ל"מ. אבל היכא דמשכחת דמהני אז ל"א א"ע ל"מ וכ"מ בתוס' תמורה דף ע"ב ד"ה רבא גבי צורם דלא גרע מאלו נפל בו מום מעצמו כו' והיינו כיון דמשכחת נדין דמהני אז תו ליכא כללא דרבא דל"מ וז"ב עש"ה. וה"נ כיון דעכ"פ במסוכנת מהני כיון דאף א"א דל"מ. מ"מ נעשה התיקון דהיתר מתה ול"ה ראוי לאכילה כלל דל"ה מקלקל בשחיטת כלל. ממילא תו ליכא האי כללא ומהני תמיד אפילו בבהמה בריאה כנ"ל נכון: ענ"ל כיון שהמיתה ותום הפרכוס אשר יתירה לב"נ משום אמ"ה יבו' מכח שחיטתו לאח"ז אף אם לא יעשה עוד דבר אחר לקרב מיתתה. ס"ס חייב הוא בשחיטתה על נטילת נשמת החי שהוא תיקון לב"נ כיון דודאי בבירור תצא הבהמה מאמ"ה לב"נ אחר שתמות. ואף דעתה כ"ז שמפרכס' אסורה עדיין מ"מ הוא מתקן דע"י מעשה השחיטה תהיה ממילא מותרת לאחר שתמות ויתום הפרכס מידי דהוה אשולה דג מן הים דאמרינן בשבת ק"ו כיון שיבש בו כסלע חייב והטעם כמ"ש הר"מ פי"א משחיטה משום שעוד שא"י לחיות. אלמא אעפ"י שהמיתה באה רק לאח"ז מ"מ כיון שבאה מכח מעשיהו הראשון מבלי שיצטרך עוד לעשות מעשה אחר נקרא הוא הממית וחייב עלי'. משא"כ)** ומעכ"ת דוחה סברת אחרונים הנ"ל מהא דקורע על מתו חייב וכן מל של ע"ש בשבת ולסברתם נימא אי עביד לא מהני והו"ל מקלקל ופטור תמהתי עלי' דשני אלו דלא כהלכתא ואנן דקיי"ל כרבא אי עביד לא מהני קיי"ל נמי קורע ע"מ פטור משום משאצ"ל ומל של ע"ש בשבת פטור משום שעשה מצוה ואינו דומיא דע"ז דילפינן מינה כל חטאות כדאיתא בהדיא בגמרא פר"א דמילה וא"כ אפי' אי נימא דלא מהני מ"מ אינו דומיא דע"ז ואדרבא לשון הגמרא שבת קל"ז ור"י התם דלא מצוה הכא מצוה ולא נקט עבד מצוה אע"כ אפי' אי לא עבד מצוה כגון אי נימא צריך להטיף ממנו דם ברית מ"מ אינו דומיא דע"ז כנ"ל. וגם לרבא גופא לא תקשה מהני תנאי בהני תרי לחד פי' רש"י במסקנא תמורה שינוי קונה א"ב דפליגי ביה תנאי דעלמא ואפילו לאידך פירש רש"י מיהת רבא א"ש שהלכה כמ"ש תחלה: וטפי הו"ל להקשות מתוספת פ"ב דפסחים ופסקה הרמב"ם פ"ב משגגות חטאת יחיד דשחטה בשבת חייב שהורצה [ וצל"ע אתוס' חולין מ"ב שלא הביאו מזה] ותקשה לסברת גאונים הנ"ל נימא איפכא לא הורצה וליפטר [הן אמת דלשון תוספת תמוה דלמה לו לתלות טעמא דחייב משום שהורצה ות"ל אפי' לא הורצה נמי דהא תיקן להוציא מאמ"ה לב"נ כמ"ש בפסחים ע"ג בשוחט בחוץ לע"ז כו' דודאי לא הורצה וחייב מה"ט וצ"ע אבל ללשון תוספת מיהת קשה כנ"ל: אבל באמת מעיקרא ליתא דודאי בעשה מצוה בעבירה פשיטא דלא פליג רבא אבל מודה דמהני כיון דלמצוה מכוין וגם עשה מצוה כל דהוא או אפילו כולה כגון הני קורע ומילה שלב"ז ושוחט חטאת יחיד בשבת אבל לוקט לעני לית ביה שום סרך מצוה בלקיטת בע"ה שפיר יש מקום קושיא מתוס' גיטין כנ"ל כמו שכתבת מה שאין כן מכל הני: ומה שחידש מר ני' עפ"י כלל שייסד דל"א לא מהני אלא אם נוכל להעמיס כן בקרא אבל שוחט בשבת וכן כל הני כיון דכתיב ל"ת כל מלאכה אפילו אי נימא לא מהני עדיין לא נתקיימה מצות הקב"ה לא הבנתי דאי לא מהני נמצא קורע בגדו מקלקל הוא כיון שצריך לקרוע שנית וכן מל שלא בזמנו הו"ל מקלקל וכל מקלקלים פטורים דלא שמיה מלאכה ונתקיימה שפיר מצות השם שאמר ל"ת כל מלאכה. ויפה תי' בסברתו קושי' תוס' מנשבע לגרש וקו' מהרי"ט משוחט בשבת דתיקן מ"מ להוציא מידי אמ"ה לב"נ כנ"ל. אבל קורע ומילה שלא בזמנו שהקשה מעכ"ת בעצמו לתי' מהרי"ט הנ"ל לא מיתרצא בסברתו ועי' בפמ"ג בספרו שושנת עמקים. והנני אוה"נ בלונ"ח הדש"ת. הק' יהודאסאד