יהודה יעלה אורח חיים קיא

הכנה מיו"ט לשבת אבל מוקצה דרבנן הוא: מיהת יש לו אסמכת' מקרא זה דילפי' מיניה דין הכנה ומבואר ברש"י שבת ל"ד ע"א ד"ה בע"ת דכל כה"ג לא אמרינן ביה סד"ר להקל כנ"ל ולפי"ז נ"ל אף דבס"ד מוקצה דאוריי' יליף רבה מהאי קרא גם ביו"ט ס"ל הכי כדמשני הש"ס התם עייל עצי מוקצה ללקות עליו ע"כ ה"ט משום דיו"ט נמי אקרי שבת כפרש"י ריש ביצה דף ב' ובשבועות דף ט"ו ע"ב והרמב"ם פ"ג הי"א מהל' תמידין ומוספים ובפי' המשנה חגיגה י"ח היינו להס"ד דמוקצה דאורייתא הוא וה"נ למסקנא לענין הכנה דאורייתא יו"ט ושבת שווים. אבל מוקצה דרבנן למסקנא אלא דיש לו אסמכתא מקרא זה דוהכינו כו' וקרא והיה ביום הששי והכינו כו' כתיב דוקא מוקצה דשבת החמירו בו בסד"ר מה"ט דנ"ל סמך מקרא. משא"כ מוקצה דיו"ט דאין לו סמך מקרא דינו כשאר דרבנן וספיקו להקל א"כ תי' התו"י ומהרש"א ניחא כיון דברייתא קתני א' ביצה שנולדה בשבת וא' כו' ביו"ט לכן לא פריך ש"ס על ר"נ הא סדר"ב להקל משום די"ל וספיק' אסור' קאי רק אנולדה בשבת אבל ביו"ט באמת סדר"ב דמוקצה להקל. ולפ"ז פהג"מ דף יו"ד שפיר על ב"ה גבי מוקצה דיו"ט הל"ל יש ברירה וה"ט נמי דתוס' דף ד' ע"ב הנ"ל גבי אין מבטלין עצים שנשרו ביו"ט מוקצה דיו"ט קיל שאין לו עיקר מדאו' כלל ואין כאן סתירה וזה נ"ל כוונת רש"י ביצה דף ע"ב ד"ה אבל מדרבנן וז"ל כגון מוקצה דהכא ותיבת דהכא מיותר. אבל ר"ל כלפי מ"ש רש"י לעיל רבה לטעמיה דמוקצה דאו' ס"ל דף ב' ע"ב א"כ למסקנא נמי עכ"פ יש לו סמך מדאו' ודינו כמו דאורייתא: לכן פי' מוקצה דהכא דייקא ר"ל מוקצה דיו"ט ודאי דרבנן הוא בלא עיקרו דאורייתא וכמ"ש התוס' התם כנ"ל ובהכי מתורץ קושית התוי"ט ריש ביצה אמאי לא נקט במשנה נמי ביצה שנולדה בשבת ולפמ"ש ניחא דכיון דבמתני' בודאי מיירי דלא תני בה וספיקא אסור'. לכן שביק למתני שנולד בשבת משום דגם ספק אסור במוקצה דשבת כנ"ל וה"ט נמי דהשמטת הרמב"ם להא דספיקא אסור' ונדחקו בטעמו ה"ה והלח"מ בפ"א מיו"ט הלכה י"ג י"ח ע"ש ולפמ"ש הנה נכון כיון דפסק כר"נ בשבת מוקצה מותר א"כ ביו"ט לבד ספק מוקצה מותר ס"ל ובריית' רק על שבת קאי כנ"ל ודוק. ב הקשה מעלתו על הר"ן ר"פ השותפים אי אמרי' בדאורייתא אין ברירה והא נדרים דשיל"מ הוא וסד"ר להחמיר ביה. הנה בנודר ע"ד רבים ל"ה דשיל"מ ועוד באוסר פרותיו על חבירו לא מקרי דשיל"מ כיון שהנאסר אין יכול לשאול עליו ועיין בלח"מ פ"ה מנדרים לכן הוצרך הר"ן רק לדחות דבדאו' אין ברירה. ג הקשה לסברת החוו"ד סי' ק"י מחלק בין ספק איסור לספק מצוה להרמב"ם: א"כ מאי מקשה במנחות ה' ע"ב מן הבקר ל"ל ות"כ מק"ו מבע"מ והא שפיר איצטריך לספק טריפה. יפה הקשה ובגליון הס' חוו"ד שלי כתבתי כבר מאז וז"ל וגוף הסברא ק"ל א"כ מ"פ במנחות ה' ע"ב והלא דין הוא כו' והא ס' טריפה מותר להדיוט מדאו' וה"א דיו לבא מה"ד כו' ואצטריך מן הבקר דבעי' כשר ודאי ועיין תוס' חולין דף כ"ב ע"ב דכה"ג שפיר איצטריך קרא על ספיקא ע"כ לשוני מאז ועתה מצאתי בתשו' בית אפרים סי' ב' מחא"ה הביא בשם רבו לתרץ שיטת הרמב"ם כדברי החוו"ד ממש והמחבר ב"א הנ"ל הרגיש עליו בקושיא זו הנ"ל מסוגי' דמנחות ועיין תשו' בית אפרים, חא"ח סי' נ"ו דף ע"ו ע"ד **((הג"ה מבן המחבר) ולי קשה על גוף הסבר' חוו"ד דהא חזינן גבי חלב דכתיב לאו ואפ"ה חייב על ס' חלב מדחייב אשם תלוי וכ"כ בשלהי מס' כריתות איכא למ"ד דאפי' על ס' נבילה חייב אשם תלוי בשלמא לשיטת הכ"מ שכתב דבס' כרת מודה הרמב"ם ניחא דספק לאו ילפי' מהא דס' ממזר אבל ס' כרת ילפי' מאשם תלוי ומה שהקשו על הכ"מ מסוטה דף כ"ח דפה"ג מוהבשר כל טהור כו' הא ס' יאכל כו' ומאי קו' הלא בשר כל טהור כו' דס' אסור שהוא איסור כרת אבל טומא' בשר הוא בלאו. וי"ל כיון דכתיב וכל טהור משמע אפי' טבול יום ואיתא ביבמות וכ"פ הר"מ דט"י שאכל קדשים אינו רק בלאו. שוב מצאתי הסברא וקושית השואל גם בבית אפרים על טריפות הריאה בתשו' הנספחים שם דף מ"ח ושם נכתב בצדו כת"י גם הערתי זו שהערתי והכת"י שמה הוא מהגאון מ' דוד דייטש אב"ד דע"ח זצ"ל. אבל לי עו"ק על סבר' החוו"ד דבמצוה צ"ל ודאי וכן בלאו כו' וק' מגמ' דחולין קט"ו מדאסר לגבוה ש"מ להדיוט מותר כו' וק' הנ"מ הוא בס' כלאים וס' או"ב דאי ממשק' ישראל ה"א כמו דמותר להדיוט ה"ה לגבוה וקמ"ל קרא דלגבוה אסור בספק ודוק וצ"ע:)** וכעת נ"ל לתרץ בפשוט דהא גם בלאו ק"ו מבעל מום איכא למילף טריפה לגבוה דאסור מבנין אב מבעל מום אע"ג דמותר להדיוט וה"נ ספק טריפה להרמב"ם אלא דברייתא מנחות ה' אתי' כתנא דס"ל חתיכה א' בעי' וס' דאו' נמי להחמיר מדאורייתא גם להרמב"ם לדידיה איכא נמי ק"ו מבעל מום גם בס' טריפה ולרמב"ם נמי דס"ל להלכה ב' חתיכות בעי' וספק מה"ת להקל. וליכא ק"ו על ספק טריפה מכח ק"ו מיהת בנין אב איכא והלא דין הוא ממה מצינו כו' כנ"ל ולק"מ. אבל לפמ"ש באספ"ז בב"מ ז' דאף דפריש מרוב' מ"מ ספיקא הוא ולא ודאי ובפלתי סי' ס"ג ייחס סברא זו גם לה"ה אליביה דרמב"ם פ"ח ממאס"ו ע"ש לפ"ז ליתא לתי' החוו"ד על הרמב"ם בסברתו הנ"ל דעדיין קשה גם אי הלך אחר אחר הרוב והא אשר יעבור ודאי ולא ספק כתי' והדק"ל איך מוכח רוב מדאו' ונ"ל ואכ"מ נאום אוה"נ הדש"ת וחותם בברכה: הק' יהודא אסאד תשובה קעה ישאו הרים שלום לזרע בירך יקר הערך שושן פרח. ה"ה כבוד ידי"נ תלמידי הבי"ב החרוץ מופלג בחידודו וליבונו: גמיר וסביר כש"ת מוה' אהרן עהרליך נ"י. מכ"ק יום אתמול ונהניתי מדבריך כו' וע"ד שעמד מעלתו על מ"ש המג"א סי' ש"ל סק"י דהרמב"ם והמחבר ס"ל כפירוש רש"י בערוכין ז' אפילו בלא נעקר הולד מחללין עליו שבת הא ודאי רש"י פי' כן התם על שמואל לטעמהת דס"ל אין הולכין בפק"נ אחה"ר אבל הרמב"ם והמחבר פסקו הולכין בפ"נ אחר הרוב מהי תיתי לחלל שבת כיון דעפ"י רוב הולד מיית ברישא: יפה הקשה וצריך ישוב רב על סתימת הרמב"ם ומחבר שלא חילקו וע' תשו' חו"י סי' ל"א העלה דגם רש"י בערוכין ז' ר"ל דוקא בנעקר ולא מייתי שום חולק עליו וצ"ע עליו וגם על המג"א והנלע"ד בזה דגם על רש"י קשיא כיון דבלא נעקר רק מיעוטא דמיעוטא הוא חי הולד מנ"ל לרש"י דאפילו נגד רוב כזה לא אזלי' בתריה בפק"נ ונ"ל רש"י הוכיח כן מהאי שמעתא דערוכין שם חדא מדפריך פשיטא מחתך בבשר הוא ואמאי לא פריך עדיפא מ"ש יושבת על המשבר שכבר נעקר הולד דנקט אפילו לא נעקר הולד נמי מקרעי בטנה דמחתך בבשר הוא אע"כ באמת גם בלא נעקר הולד מיירי שמואל ועוד מדפריך הש"ס ע"ז ומאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא תנינא מי שנפלה עליו מפולת ספק כו' מפקחין עליו כו' ואמאי לא פריך טפי מאידך מימרא דשמואל גופי' מאי קמ"ל הא אמרה שמואל חדא זימנא ביומא פ"ד ע"ב לא הלכו בפק"נ אחה"ר אע"כ גם בלא נעקר הולד מיירי שמואל הכא דהוי רק מיעוטא דמיעוטא דלא מיית הולד ברישא ולא שמעינן הא מאידך דשמואל ביומא פ"ד הנ"ל דמיירי ברוב' לבד אבל ממתני' דנפלה עליו מפולת כו' פריך שפיר דהאיכא ג' ספיקות והרי שריותא דס"ס בכ"מ מה"ט הוא דהו"ל כמו רוב ב' ספיקות להיתר נגד ספק א' לאיסור', וכמ"ש הפ"י בכ"ד ודעת רשב"א בתשובה סי' ת"א הוא דס"ס עדיפי נמי מרוב. ואת"ל נמי ס"ס לא עדיפי מרוב שלשה ספיקות מיהת ודאי לכ"ע עדיפי מרוב ומוכח א"כ ממתני' דגם עפ"י מיעוטא דמיעוטא הוי פ"נ נמי מחללין שבת עליו וה"נ אף בלא נעקר הולד ומאי קמ"ל שמואל. אבל איפכא קשיא לי לתי' הש"ס דשמואל קמ"ל הכא בולד אע"ג דליכא חזקה דחיותא א"כ צ"ל הא דמהדר הש"ס ביומא פ"ה שם לאוקמי' הא דשמואל התם היכי דמי כו' אי ברוב נכרים כו' ולא מוקמי' ליה בפשוט דשמואל לטעמי' א"ה בפק"נ אחה"ר היינו כדאמר שמואל בערוכין מביאין סכין דרך ר"ה כו' אפילו בלא נעקר הולד דעפ"י רוב הולד מיית ברישא נ"ל משום דלשון א"ה בפ"נ אחה"ר משמע שיש כאן נפש בודאי דה"ל חזק' דחיות' בכה"ג מיירי כנ"ל פשוט וא"כ קשה על שמואל דיומא מאי קמ"ל תנינא מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם אפילו ג' ספיקות מפקחין עליו אע"ג דעדיפי מרוב וכקושית הש"ס בערוכין הנ"ל ועוד מאי קמ"ל שמואל התם הא אמר' שמואל חדא זימנא בערוכין ביושבת על המשבר ואפילו דלא הו"ל חזק' דחיותא וגם לא נעקר הולד דהו"ל רק מיעוטא דמיעוטא פק"נ מחללין עליו שבת וכמתני' דמי שנפלה עליו מפולת כו' וכנ"ל מכ"ש כה"ג דשמואל התם בט' נכרים וישראל א' כו' וצ"ע וגם תימא על הרמב"ם שפסק דלא כשמואל דיומא הנ"ל כמ"ש הר"ן שם וכן גבי תינוק מושלך כו' פסק הרמב"ם בעיר שרובה נכרים אין מפקחין עליו כו' עיין בש"ע אה"ע סי' ד' סל"ד ובא"ח סי' שכ"ט והרי פסק נמי כמתניתין דיומא דגם על ג' ספיקות דעדיפי מרוב מחללין עליו שבת וצע"ג: לכן נ"ל כיון דרובא דאיתא קמן מפורש בתורה א"ר להטות ומה"ט אפי' ר"מ מודה ביה דל"ח למיעוטא כמ"ש ביבמות קי"ט. משא"כ רובא דלית' קמן מהלממ"ס אתי' עי' רש"י חולין י"ב א"כ ממתני' דיומא ע"י ג' ספיקות דינו כמו רוב אבל הוי רק כמו רובא דליתא קמן. וכן אידך דשמואל בערוכין ז' לא נעקר הולד עדיין רובן אין חיים אחר מיתת האם רובא דליתא קמן הוא שמעינן שפי' דבפ"נ א"ה אחה"ר דליתא קמן וקמ"ל שמואל ביומא שם טובא אף ברובא דאיתא קמן נמי כגון ט' נכרים וישראל א' כדמוקי ליה הש"ס התם נמי מחללין עליו שבת א"כ א"ש פסק הרמב"ם דפסק דלא כשמואל דהתם בהא ברובא דאית' קמן שפיר אזלי' בתריה גם בפק"נ וכן בתינוק מושלך כו' אם רוב נכרים כו' אין מפקחין עליו כו' דרובא דאית' קמן הוא אבל ברובא דליתא קמן פסק כמתני' דג' ספיקות כו' וגם כאידך דשמואל דערוכין בלא נעקר הולד אין הולכין אחה"ר ומחללין עליו שבת וא"ש דברי המג"א