יהודה יעלה אורח חיים קח

גוף האיסור דוקא משא"כ זו"ז גורם אינו גוף האיסור. רק גרמא דאיסורא הבא מכחו ומה"ט גופי' שרי זו"ז גורם. אף דחד בחד ליכא ביטול וכמ"ש הר"ן הכי בהדיא ובע"ז דף מ"ח. א"כ הרי בהדיא מסיק הש"ס בחולין ס"ט ע"א כל מכח לא אמרי' ל"ש תרי איסורא ל"ש תלת מכח. והיינו זוז"ג כמו שכתב תוס' שם. וטעמו ולא ממשו הוא דקיי"ל טעם כעיק"ר דאורייתא כעיק"ר דוקא ולא חשבי' ליה רק כחו דאיסור הוא טעמו אלא כעיקר אבל גרמא דאיסורא לבד היינו כחו ולא טעמו ולא ממשו איכא לכ"ע איסורא לכתחלה רק מדרבנן הוא ולק"מ קושיתך ודוק היטב: ודע עוד דבתשו' הרמ"ע סי' כ"ז העלה עפ"י ראיות הרבה דזוז"ג לכתחלה נמי מותר ועי' תשו' הרדב"ז סי' וגם להפוסקים דס"ל אסור לכתחלה י"ל היינו דוקא חד בחד דשני הגורמים שוים. אבל בגורם היתר מרובה מגורם איסור לכ"ע שר' לכתחלה [איברא לטעם הר"ן משום דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא י"ל גם כה"ג אסור דזוז"ג לכתחלה. ועי' מור"ם שיף ריש ביצה דף ד' ע"ב גבי עצים שנשרו וכו'] לפי"ז בפשוט לק"מ: ועי' במ"ל פ"ז מהל' מעילה ושעה"מ פט"ו ממאס"ו ותשובת נוב"י תניינא חיו"ד סי' מ"ה הקשו בהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה גבי ציפורי מצורע וכן ביומא באברי שעיר המשתלח. ולפמ"ש לק"מ דבאסה"נ כי הני לכ"ע אסור לבטל מדאורייתא ועי' בספר המקנה קדושין נ"ו והעלה כן עכ"פ באותן שמצותן בשריפה אין מבטלין אי' מדאורייתא שלא לבטל מצות שריפה. ונ"ל לפמ"ש רש"י בחולין קט"ו ע"ב עיקר מצות שריפה נמי רק משום דאסור בהנאה הוא. א"כ כל אסור בהנאה שוים בדין זה כנ"ל: ג וע"ד שנתקשית בהבנת קושית הר"ן על הראב"ד ביומא דף פ"ג וז"ל ותמיהני שא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנה אותו ולא נשחוט לו כיון דאיסור נבילה הוא דמעכב עלי' וכו'. ותמהת עלי' ממ"נ אם יש שהות להמתין עד שישחוט ולא יסתכן ודאי צריך להמתין גם בחול ואין מעכב עלי' אלא השבת. ואם אין שהות להמתין א"כ גם בחול מותר להאכילו נבילות וגם משום ספק פ"נ דוחה שבת וצ"ע את"ד בקצרה. נ"ל הוצעת דברי הר"ן הכי כלפי סברת הראב"ד דס"ל באם יש שהות לשחוט כמו לנחור בשבת כמו דבחול כה"ג לא היינו מאכילים לו נבילה. ה"נ בשבת אין מאכילים לו נבילה דאיסור שבת העומד עליו ומעכבו שב היתר גמור ר"ל שבת הותרה אצל פ"נ. ולא כהרמב"ם פ"ב משבת ועי' בתשובת הרמ"א סי' ע"ו הקשה הר"ן א"כ הל"ל גם בחול בכה"ג שיש שהות לשחוט ולהמתין מ"מ כיון דנבילה מוכן לאלתר לפנינו נאכיל לו הנחורה כמו דלא חיישינן בשבת להרויח איסור שבת החמורה ביש שהות לזה כמו לזה משום דהאיסור שבת הותר אצל חולה שיש בו סכנה לא מהדרינן כלל אהיתרא. ה"נ בחול אף דאיכא שהות להמתין על השחיטה לא נחוש להרויח איסור נבילה כיון דנבילה מצוי לו מיד והותרה לחולה לא מהדרינן אהיתרא להמתין על השחיטה כיון שהאיסור נבילה העומד ומעכבו שם הוא להיתר. ועי' תשובת הרשב"א סי' תרפ"ט ובב"י א"ח סי' שכ"ח ובב"ח שם ובמג"א ובמחה"ש סק"ט דהרא"ש ס"ל הותרה ולא דחויה ע"ש ועי' תשובה מאהבה חיו"ד בקונטרס התערובת סי' וספר לוית חן פרשת אחרי ובהשמטת סוף ספר תשו' שמש צדקה בשם ספר לוית חן הנ"ל, לחלק דשבת דוקא הותרה בחולה. ושאר איסורי' רק דחוי'. והשיג עליו דהא שבת חמיר טפי דבסקילה ובמח"כ גם שניהם לא ראו דברי הר"ן ביומא הנ"ל וצ"ע: נאם אביכם החותם בברכה הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה קסט ע"ד שאלתו כששוחטין אצל עכו"ם ומניחים הבשר ברשותו עושים רושם בבשר בחיתוך צורת אותיות. האם מותר לעשות כן ביו"ט משום מלאכת כתיבה או לא: הנה במג"א סי' ש"מ סק"י כתב וז"ל המסרט על בשרו מצורת כתב פטור וכו' ע"ש. וה"נ ודאי מסרט על בשר בהמה פטור דמ"ש והטעם לפי שאין דרך כתיבה בכך. ואפ"י את"ל פטור אבל אסור לכתחלה היינו על בשר אדם דוקא משא"כ על בשר בהמה שעושה כן לסימן שלא יחליפנו הנכרי שפיר יכול לרשום בחיתוך צורת כתב ושוב יקח מהקצב מאותו מקום החתך שעשה הסימן שם וה"ל רשומו תחילת החתך שחותך וגומר הקצב אחר כך לצורך יום טוב ושרי בלי פקפוק כמו גוף השחיטה דשרי אבל לרשום הבשר כדי להניחו לחול ודאי אסור להכין גם בלא כתב שוב מצאתי בתשוב' שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו חא"ח נשאל ע"ז והשיב גם כן להתיר ומייתי ראיה מש"ס ביצה כ"ח ע"א ע"ש וברוך ד' שכוונתי לו ועיי' פמ"ג בא"א סי' ת"ק סק"ט: תשובה קע תכלה שנה וקלקלותיה. תחל שנה וברכותיה. מרום מעלה אחת ושבע לראש צדיק מטוב לטוב החיים והשלום. לאוצר בלום נופך ספיר ויהלום. ה"ה כבוד ידיד עליון. וידי"נ הרב הגאון המופלג ומפורסם. סיני ועוקר הרים. החרוץ אמתיי ני'. ע"ה פ"ת קש"ת מו"ה ישעיה ני' נשיא אה"ק הממונה ראש וראשון לכולל פרושים הי"ו ואב"ד באה"ק ירושלים תובב"א: אחד"ש מרחוק לקרוב. באתי ליתן תודע כי נהניתי לאורו אשתקד באגרתו מליאה להאמיר. אמירה נעימה כתיבה יהיבה. אמרות טהורות מזוקקות. הנחמדים מפז יקרות. בענין קושייתי הנודע ע"ד הירושלמי ביצה ל"ו והן אמת מאז הרהרתי תשובה בלבי ע"ד קדשו. ואמרתי לכל זמן ועת כו' מפני הוצאת הדואר. אחרתי עד כה. שכבר בא חכם לביתי ה"ה ידידינו הנאמן השד"ר היקר הרב הצדיק המופלג בתורה וביראה טהורה מוה' אברהם פינסגר ני' מאה"ק: אמרתי להתאחד עמו במכתבו על נייר א' בהוצאה א'. וגם לידי"נ הרב הצדיק וחסיד הגביר מוה' צבי לעהרין ני' כתבתי תשוב' כעת: והנה עד"ת תירוצו דמר הדרת גאונו ני' דשליחותיי עבדינן היינו רק דמחלי המומחים כבודם אבל הדין בלא"ה קיים משום הפקר ב"ד עקרו הדבר תור' כו'. יפה כיון הדר"ג ושפתים ישק כו' וכן כתב בתשובת הריב"ש סי' רכ"ח ואתמר גם משמי' דרמב"ן כוותיה בחידושי הר"ן לסנהדרין דף ב' ע"ב בספר חמש שיטות כתב כן בהדיא יעו"ש: אבל מה שתפס פרו"מ הדר"ג ני' לדידי בלא"ה תקשי אגמרן שנים שדנו למה דיניהן דין כיון דב"ד חציף הוא נימא לשנים לא עשאו שלוחים יפסיל הדין משום הדיוטות: הנה אחרי מח"א מהדרת גאונו יחי' ז"א דבהדיא איתא סנהדרין ג' ע"א מאי איכא בין רבא לר"א כו' לר"א בריה דר"א אית ליה דשמואל הרי דשמואל הוא רק אי מדאורייתא ל"צ שלשה ולא מומחה ולא צריך לדידיה לטעמי דשליחותייהו עבדי ואין מקום קושיא רק למאן דאמר מקיש ריבים לנגעים ובעי' שלשה מומחים מדאורייתא ואני לעצמי ישבתי בזה הא דלפנינו בירושלמי ביצה דף ל"ו איתא דר' אבוה אמר אין דינן דין ביו"ט בהיפוך ממה שכתב הפוסקים בשמו היינו דר' אבהו תלמיד רי"ו דס"ל שלשה מומחין בעינן כמ"ש תוס' סנהדרין דף ב' ע"ב בשמו וביו"ט לא עשאו שלוחים נקטי' כי קושי' והפוסקים פסקו שפיר דינן דין להלכה כן אמרתי. אבל האמת כדברי פרו"מ הנ"ל ואי"ה עוד אאריך בזה. וכעת לקצר אני צריך מפני רוב הטרדות לא יאומן כי יסופר גם הטרדות הדור בעו"ה נאום אוה"נ בלונ"ח המאווה לו כל טוב ודש"ת הק' יהודאסאד תשובה קעא אל הארז אשר בלבנון. לפני שמש שמו ינון. מרום עליון אחת. ושבע ברכות לראש צדיק ידיד נפשי ורב חביבי ה"ה הרב הגאון העצום המפורסם חכם חרשים כו' ובנש"ק כקש"ת מוה' שלמה זלמן אולמאן ני' אבדק"ק מאקא בעל המחבר ספר יריעות שלמה וקבי"ד. ביום הזכרון הבע"ל תרכג"ל יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים ומתוקים אכיה"ר: מכ"ק קבלתי בשמחה וגילה כי הודיעני בשורה טובה משלומו ושלום תורתו הק' ובכן יוסיף ד' ימים על ימי מלך שר התורה הדר"ג חביבי ני' עוד ינוב בשבה דשן ורענן ובריא אולם: וע"ד הקושיא אשר העלה פרו"מ ני' לפני בצ"ע בר"ה דף כ"ח ע"א בהס"ד דר"י סבר מצות ליהנות נתנו ובשופר של עולה יצא כיון דמעל נפק לחולין ולהפוסקים דמוקצה אסור בהנאה א"כ כיון דלכתחלה מדאורייתא לא יתקע ה"ל מוקצה גמור בדיעבד נמי איסורא רכיב עלה ביום טוב כמו בשופר של שלמים ע"כ תד"ק: הנה בפשוט נ"ל דר"י ס"ל כר"ש דמוקצה מותר. אמנם ז"א דרש"י ביצה דף ל"ג ע"א ד"ה והלכתא כו' וכן תוס' שם ריש עמוד בשם רש"י כתבו דר' יהודא דהתם הי' מתלמידי דרב ורב ס"ל כר"י דאוסר מוקצה. אבל נ"ל הרי העלו תוס' בביצה ל"א ע"ב אר"ז ביום טוב אמרו דהתירו טלטול מוקצה משום שמחת יום טוב וכ"כ דף כ"ח ע"ב בד"ה גריפת כו' וכ"כ ד' ח' ע"א ד"ה אר"י כו' אליביה דר"י א"ר גופיה יעו"ש וה"נ אם משום אוכל נפש ושמחת יום טוב הוא צורך הדיוט התירו לטלטל מוקצה מכ"ש משום צורך גבוה מצות תקיעת שופר דמותר [וכמ"ש תוס' בפסחים ריש דף פ"ד כה"ג בשם הר"ח לפרש דאתיא בק"ו] אלא דמ"מ עדיין קשה לפמ"ש מרש"א ביצה ל"ג דגם לריצב"א הנ"ל מודה הוא להשתמש במוקצה עצמה הו"ל כעין אכילתו ולא התירו משום אוכל נפש. מ"מ לפמ"ש תוס' ביצה ח' ע"א הנ"ל לחלק בשם הירושלמי שרי אע"ג שהוסק ביום טוב שלא לעקור מצות כסוי ה"נ שלא לעקור מצות תקיעת שופר התירו איסור תשמיש מוקצה כיון שאינו אכילת מוקצה ממש כנ"ל: ואף דהעמידו דבריהם לדחות מצות תק"ש במשנה ר"ה דף ל"ב אין