יהודה יעלה אורח חיים קז

תשובה קסו חו"ש וכ"ט לכבוד ידי"נ הרב הגדול חריף ובקי. ומוכתר בנימוסין. מעוז ומגדל. מלא פלג: בנש"ק. כש"ת מו"ה מרדכי ני' אבדק"ק אסאנפא וגליל יע"א. גי"ה קבלתי לנכון כו'. ועד"ת שהעלה פרו"מ ני' לפמ"ש בסנהדרין דף כ"ג מתני ליה ר"י לר' יצחק ברי' אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר ושמח מאשת נעורים משמע באשתו שנייה אין שמחה. א"כ במשנה פ"ק דמ"ק דף ח' אין נושאין נשים מפני ששמחה היא לו כו' אבל מחזיר גרושתו כו' טפי הל"ל רבותא נושא אשה שנייה כו' את"ד: נלע"ד דמתניתין נקיט לשון רבים אין נושאים נשים כו' וקשה טפי הל"ל בלשון יחיד לא ישא אדם אשה במועד לא בתולה ולא אלמנה כו' כמו שסיים התנא בלשון יחיד ששמח' היא לו אבל מחזיר הוא את גרושתו. אמנם נ"ל דה"ט אין נושאין נשים כו' ר"ל לשלול לא ראשונה ולא שניה בהך טעמא דברייתא מתני ליה רי"ו לר' יצחק בריה אין אדם מוצא קורת רוח דייקא ולא אמר אין אדם שמח אלא מאשתו ראשונה משום דודאי גם בנושא אשה על אשתו הוא שמח והנה נשואי יעקב אבינו ע"ה יוכיחו דכתיב ביה ויאהב יעקב את רחל מלאה וע"כ צ"ל שמחה לחוד. וקורת רוח לחוד. וברייתא דייק מקרא ושמח מאשת נעוריך היינו מרישא דקרא והכי פירושו יהי מקור"ך ברו"ך. מקור"ך לשנא דקורת רוח משמע. ר"ל גם שניהם קורת רוח ושמח"ה יהיה מאשת נעוריך דייקא. לשלול אשתו שנייה מקורת רוח. אבל שמחה לבד איכא כנ"ל: כ"ד ידי"נ הדש"ת הק' יהודא אסאד תשובה קסז שלום וברכה מרובה לכבוד ידי"ע וידי"נ. ה"ה הרב החריף המפורסם. ערוגת הבושם. צדיק תמים. כש"ת מו"ה מיכל קיצע ני' בעל המחבר ספר שלמי נדבה: מכתב קדשו קבלתי. ונהניתי מדבריו כו'. וע"ד הקושיא שהציע מעלתו על ראיית תוס' בפסחים ממבשל בשבת דלא אמרי' יש שבח עצי מוקצה בפת והקשה פרו"מ ני' דלמא מבשל בשבת איירי שבישל בכלי ראשון בחמי אור שהיו לו מע"ש כו' וצ"ע אתד"ק: לענ"ד נ"ל כיון דר"י פליג התם וקניס שוגג אטו מזיד. ע"כ במבשל דאורייתא מיירי כדאיתא בגיטין ד' נ"ז ור' יהודה לטעמיה במשנת האלפס והקדירה וכו' שבת דף מ"ב מסקינן דר"י ארישא פליג דכ"ר אינו מבשל מדאורייתא ולא בתבלין בלבד אלא גם בשמן במשנה פ"א דמעשרות אע"ג דסגי התם בבישול קל כמבואר בס' פ"י במשנת האלפס וכו' וצ"ל דמ"ש תוס' שם בשבת בד"ה לכל וכו' בשאר דברים מודה ר"י וכו' היינו מדרבנן משום חומרא דשבת דוקא וא"כ מבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' דר"מ ע"כ במבשל בעצים ואור ממש מיירי בכה"ג מבשל דבי' פליג ר"י: וגם מתני' דתרומות דלא תני פלוגת' דר"י ליכא לאוקמה בחמי האור ונומר דאתי כר"ע ור"י לטעמיה נמי בשוגג יאכל דלא קנס שוגג בדרבנן דסוגיא דביצה דף י"ז ע"ב מוכח דלכ"ע במבשל דאורייתא מיירי וא"ש ראית התוס' כנ"ל: ובאמת בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב לא מייתי ממתני' דתרומות וי"ל כוונתם אברייתא דתני בה פלוגת' וכנ"ל ומכ"ש דא"ש לפי לשון הר"ן בע"ז שם בשם התוס' שהביאו ראיה ממבשל בשבת דקיי"ל בשוגג יאכל וכו' יעו"ש ונכון הוא: והנה בלשון התוס' הקשה הר"ר אהרן לרבי פליגי מהרש"ל ומהרש"א אי ר"ל לרבי דס"ל הכא דשע"ב בפת דוקא קשיא או גם לרבנן ור"ל לרבי בעל התוס' ומהרש"א פי' דלרבנן לא קשיא ע"ש וכוונתו הוא בהדרגה שלא יהיה מוקצה דרבנן חמור טפי מערלה דאורייתא כיון דאין העצים בעין דכלה ונבער האיסור וצריך להבין ומאי קושיא הא י"ל מתני' רבנן דרבי הוא וצ"ל כיון דשמואל ס"ל הלכה כרבי בהא דישע"ב בפת והא קיי"ל הלכה כסתם משנה לכן קשיא להו ועוד המבשל בשבת סתמא קתני משמע גם באבוקה כנגדו ולמ"ד בעוממות הוא דקאמר מכלל דלרבנן אפילו באבוקה כנגדו שרי וכו' ועי' שעה"מ דבישלה ע"ג גחלים מותר לד"ה אם כן פליגי בלוחשות משמע לדידיה באבוקה כנגדו לכולי עלמא אסור כדמוכח לקמן בגמרא א"כ להאי מ"ד קשי' מתני' לכ"ע גם לרבנן דרבי ואת"ל נמי באבוקה כנגדו באמת אסור התבשיל בשבת ומתני' בבשלה ע"ג גחלים קאי דליכא שבח עצים לרבנן דרבי ואתי' מתני' כרבנן וכן נקטו התוס' קושי' דגחלים מוקצים הם כמו העצים ואבוקה וכמהרש"ל ולכאורה ע"כ רק לרבנן דרבי לבד קשיא הא מתני' ולא לרבי דהא לר"נ ריש ביצה ושלהי ביצה מחלק רבי בהדיא בדין מוקצה בשבת דחמיר סתם לן דמוקצה שרי וכו' א"כ רבי לטעמיה א"ש ולק"מ ובתוס' בע"ז דף ס"ו ע"ב נקטו תוס' בזה דשבח מוקצה בפת אם העצים נשרו בשבת ע"ש ובכה"ג ה"ל מוקצה מחמת איסור ומחמת חסרון כיס וי"ל לכ"ע אסור מוקצה כזה גם לרבי וגם בשבת אבל הכא לא נקטו תוס' בלשון זה קשה לכאורה הא רבי לטעמיה לית ליה מוקצה בשבת ונ"ל לכן לא נקטי תוס' הכא דעצים מוקצים הם אלא הגחלים שהם נולד דחמיר ולכ"ע אסור נולד גם בשבת ואין לדחות איפכא מהנ"ל מנ"ל דבגחלים קאי דלמא באבוקה לבד מיירי דליכא נולד ורבי ס"ל בשבת מוקצה מותר כנ"ל ז"א דהא האור האבוקה עצמו ה"ל נולד ומ"מ גם למהרש"ל שכתב משום דגחלים ג"כ מוקצים גם לרבנן קשיא בתוספת בע"ז דף ס"ו ע"ב בהדיא נקטו תוס' הקושי' רק למ"ד ישע"ב בפת ע"ש משמע רק לרבי לבד ולא לרבנן וע"כ ר"ל כמהרש"א בתי' ב' הנ"ל: ואקצר כעת. נאם אוה"נ וידי"נ בלונ"ח. הק' יהודאסאד (הג"ה מבן המחבר) תוס' בע"ז דף ס"ו ע"ב העלו עפ"י תירוצם דמוקצה אין אסובה"נ וז"ל ומכאן יש להתיר פת שאפאה גוי כו' דשמא נשרו כו' וקש' לי אפילו אי מוקצה אסובה"נ נמי מותר כה"ג דשמא לא הי' אבוקה כנגדו וה"ל זוז"ג ומותר ואת"ל נמי זוז"ג אסור ספק דרבנן להקל וי"ל מוקצה כעין דאורייתא כמ"ש תוס' ישינים ריש ביצה א"נ משום דשיל"מ הוא ול"א בי' סדר"ב להקל אבל מ"מ קשה למאי דקיי"ל זוז"ג מותר א"כ איכא ס"ס בדרבנן שמא לא היו עצי מוקצה כלל ואת"ל היו שמא לא נאפה באבוקה כנגדו דליכא שבח עצים ואף דגחלים נמי מוקצים הם ולכ"ע ישע"ב הרי תוס' שם נקטו הקושיא רק למ"ד ישע"ב כנ"ל. ועוד הא זוז"ג הוא ומותר וצ"ע. וגם תי' תוס' הכא והתם דמוקצה אינו אסובה"נ קשה קצת הא תשמישו היינו אכילתו במוקצה עי' מהרש"א ביצה דף ל"ג לרש"י לטעמיה ועי' במג"א סי' תקי"ג דס"ס בדרבנן מותר גם בדשילמ"ת ובסי' שי"ח דזוז"ג אסור בדשיל"מ ועי' מור"ם שיף בביצה סוגיא דעצים שנשרו כו' וצל"ע ועוד ק"ל למ"ד זוז"ג אסור חמיר הוא בזה מישע"ב דמקרי בעיני' באיסוה"נ דווקא אבל זוז"ג גם באיסורי אכילה אסור למ"ד כמו בשאור של תרומה להפוסקים דהנאה של כלוי נמי לא אסור לזרים מדאורייתא. וא"כ גם לתי' התו' דמוקצה מותר בהנאה מ"מ קשיא למ"ד זוז"ג אסור אמאי יאכל התבשיל והפת בשבת זוז"ג היא ע"י עצים דאיסורא דמוקצה כנ"ל וי"ל מתני' כהלכה אתי' דקיי"ל זוז"ג מותר: תשובה קסח חו"ש וכל טוב לכבוד אהובי חתני הרב המאוה"ג ותיק וחסיד כו' מו"ה יונה ני' אבד"ק קאטה. ע"ז בתי הרבנית וכאל"ש: גי"ה קבלתי וע"ד תמיהתך על תוס' כתובות ריש דף י"ט דלרבנן אמרי' מיגו במק"ח והא אבעי' לא איפשטא בב"ב ותמהת הא י"ל לרבנן לא משום מיגו נאמנים אלא בתורת עדים ועדים ודאי נאמנים גם נגד החזקה: נ"ל פשוט דוקא על אחרים נאמנים עדים נגד החזקה אבל התם חזקה זו על עצמם של עדים הוא חזקה אין חותמין א"ע אא"כ נעשה בגדול. ועכשיו שהם אומרים על עצמם שעשו נגד החזקה דכל העולם על עצמם אין שם עדים עליהם אלא בעלי דבר וע"י מיגו כל בעל דבר נאמן בטענתו ה"נ לרבנן. רק משום מיגו נאמנים וה"ק תוס' שפיר בצ"ע ואף דרש"י פי' התם חזקה כו' אין הלוקח מחתים בו קטנים וכו' ור"ל לפי דחזקה זו שייך דוקא בעדים כשרים חזקה ודאי לא חתמי על שטר של קטן משא"כ על עדים קטנים דלאו בני דעת ליכא למימר בהו חזקה זו ועי' באס"ז שם. וא"כ על המלוה ועל הלוקח מעידים השתא. מ"מ גם על עצמם הם מעידים שהחתימו אותם בקטנותם ואין נאמנין על עצמם בתורת עדות אלא ע"י מיגו כנ"ל: וגם נ"ל דקטן מופלא סמוך לאיש נמי פסול לעדות אף שכבר הוא בר דעת ונבון וחכם דתרומתו והקדשו מהני כמבואר בח"מ סי' ל"ה ושפיר י"ל על העדים עצמם חזקה זו באמרם קטנים היינו ר"ל מופלא סמוך לאיש נגד חזקה שאין עדים כאילו חותמים אא"כ נעשה בגדול ודו"ק: ב וע"ד קושיתך בש"ס דפסחים כ"ז למ"ד לוחשות נמי מותר עצים דאיסור היכא משכחת לה. והקשית להראב"ד אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא. והא בישל ע"ג גחלים קתני דיעבד אין לכתחלה לא ע"כ משום דזוז"ג משהו איסור איכא ואין מבטלין איסור לכתחילה [וכ"כ בהדיא הר"ן בע"ז דף מ"ח] א"כ מאי פריך הש"ס הא מדאורייתא שפיר אסור להבעיר לכתחלה בעצי איסור להראב"ד: דע אהובי חתני דגם אסה"נ כ"ע מודו אין מבטלין איסור לכתחלה מדאו' שהרי נהנה הואבכך ע"י ביטולו והתורה אמרה שאסור בהנאה ה"נ אסור לבטלו והארכתי בזה בתשוב' במק"א וא"כ לא על הראב"ד לבד תקשה אלא על לכ"ע נמי קשיא קושיתך הנ"ל. אמנם זהו לבטל