יהודה יעלה אבן העזר וחושן משפט תנח

דף ט' ע"א, מ"מ קשי' דהו"ל לנקוט במתני' תרתי גווני טענות' גם רבות' דאיסור' דבשלמא לתי' הש"ס דבעד אחד גם הוא שאמר קדשתיך בעד אחד שזמנתיהו לכך אין נאסר בקרובות', ומתני' מיירי שאומר קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למדה"י, לא קשי' הא דהו"ל למתני' לנקוט רבות' זו אפי' אומרת קדשתני בפני ע"א פ' בלבד נמי היא מותרת בקרוביו, די"ל באמת גם זה נכלל בלשון לא קדשתני פי' תרתי משמע לא קדשתני כלל, וגם משמעו לא קדשתני בפני ב' עדים כדבריך אלא בפני עד אחד ואינו כלום, אבל בס"ד רב' דמות' להוכיח מקדש בע"א חוששין, אם אית' כהנוב"י הנ"ל וודאי ק' הול"ל במתני' רבות' זו ג"כ דאם אומרת קדשתני בפני עד אחד אבל אני לא זמנתיו להעד אחד דזה וודאי א"א לפרשו שהוא נכלל בלשון לא קדשתני דמתני', וכה"ג דייק השעה"מ פ"ט מאישות הלכה ט"ז גם בשם ת' הרשב"ץ משינוי' דש"ס באומר קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו להם וכו' ולא נקט עדיפ' ועדים מכחישים אותו וכו' מוכח דלא כהרשב"א בדין שווי' אנפשי' חד"א נגד עדים ובש"ע יו"ד סי' א', יעי"ש מה שדחה ה"נ אנן בדידן דייקי' הכי מהס"ד דרב' דמותיב לר"נ מוכח דלא כנוב"י כנ"ל: אמנם הטעם השלישי שתפס הדר"נ ני' שכולם לא נתכוונו לשם קידושין כי אם להשטות הי' כוונתם ונאמנים בזה, דא וודאי קיימת כמ"ש הרשב"ץ מ"א סי' ע' והב"ח וח"מ סי' מ"ב לחלק בין ב' עדים שאין יכולים לטעון נגדם טענת השטאה ברמ"א סעי' א' שם ובין בפני עד אחד ותשו' מהר"ם פדוא סי' ל"ז ותשו' אבני שוהם סי' נ"ד נ"ה נ"ו נ"ז נ"ח הוא חותנו של המ"ץ על עובד' בסי' קט"ו יעו"ש, ויפה הסביר הדר"ג מעלתו ני' עפמ"ש הטעם לחלק בין עדי הודאה דיכול לטעון משטה בח"מ סימן פ"א ובין עדי קידושין דבתבעו והודה איכא אמתלא לטענת השטאה אם לא אמר אתם עדי אבל בעדי קדושין ליכ' טעם אמתלא על טענת השטאה וכמו דהודאת ממון בלא תבעו כלל אבל בעד אחד איכא אמתלא לטענת השטאה כיון דלאו אורח' לקדש בעד אחד, איבר' דלכאו' תקשי לפי"ז מאי מקשה הש"ס בקידושין מ"ג ע"א מ"ט דבי רב שילא אילימ' משום דלא א"ל הוי לי עד אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא א"ל אתם עדי ה"נ דלא הוי קידושין, והא רב שילא אין שליח נעשה עד אמר לשון יחיד, וי"ל כר"ה ס"ל המקדש בעד אחד חוששין לקידושין בב' מודים, ושפיר ה"ט משום דלא אמר הוי לי עד דקידש אשה בפני שניים א"צ לומר אתם עדי לפי שאין יכול לטעון משטה, אבל מקדש בעד אחד דיכול לומר משטה אני בך צ"ל הוי לי עד, ולכן אין שליח נעשה עד וכמו שבאמת העלה כן הנוב"י סי' ע"ה דמודה ר"פ שאם לא יחדוהו לעד שאין חוששין וצ"ע (וצ"ל כיון דרב הוא דאמר דף ס"ה ע"ב המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודים ע"כ רב דאמר שליח נעשה עד להצטרף עם עוד עד להיות שנים קמיירי וכפרש"י, ובהא פליג דבי רב שילא ואמרי אין שליח נעשה עד להצטרף עם עד שני (וכמו שדחיתי בזה בפתח דברינו לראי' הנוב"י מסוגי' דף מ"ג להלכה דלא כר"פ) ופריך שפי' עליו. הן אמת לדידי חזי לי הטעם לחלק בין עדי הודאה דצ"ל אתם עדיי לעדי קדושין דאצ"ל אתם עדיי, עפ"י לשון רש"י דף מ"ג הנ"ל בד"ה ה"נ דלא הוי קדושין וז"ל והרי ראו וכי אמרי' בסנהדרין צריך שיאמר אתם עדיי הנ"מ בעדי הודא' שפעמים וכו' לפיכך אין השומע יכול להעיד וכו' אבל בעלמ' לא עכ"ל: דייק לחלק בלשונו ביניהם דאינו דומה שמיעת דיבור לראי' מעשה, דוודאי דיבור' אמרי אינשי דרך צחוק והשטאה, אבל מעשה לא עבדי להשטות דרך צחוק והיינו שכ' רש"י בעידי הודאה שפעמים שאדם מודה וכו', לפיכך אין השומע יכול להעיד וכו', אבל עדי קדושין הרי ראו מעשה הקידושין, ולכך סיים רש"י אבל בעלמ' לא, והמל"ל אבל בעדי קדושין לא, אמנם ניח' דהה"ד בעדי הלוואה שראו המעשה א"צ לומר אתם עדי כנ"ל, שוב מצאתי בתשו' הב"י דיני קידושין סי' יו"ד דף י"א ריש ע"ד הגאון מ' אברהם בן נחמש כתב ז"ל ובעדי הלוואה נראה שאפי' הטמין לו עדים אחורי גדר ולא הרגיש בהם הלוה כיון שראו המעשה יש לקבל עדותן דלא שייך הכ' טענת משטה הייתי בך עכ"ל, וכ"כ גם הגאון מ' יהודא הקטן מן לבית שאלתיאל וכו' בתשו' הקודם שם דף יו"ד סוף ע"ב וריש ע"ג טעם זה לחלק בין עדי הודאה דמצי לומר משטה הייתי וצ"ל אתם עדי' ובין עדי קידושין דמעשה מוכיח לא מצי אמרה משטה, ולפי טעם זה לכאו' גם מקדש בעד אחד לא מצי לומר משטה דמעשה לא עביד, אמנם העלה שם הגאון הנ"ל בד"ה, ועוד ראי' שלישית להתיר וכו' דאף שעד אחד אבשלום בעובד' התם הי' נחבא שלא תראהו האשה וקבלתה הטבעת לפי דעתה הי' בפני עד אחד שלא לבד ובעי' עכ"פ שהוא והיא מרגשי ורואים את העדים אף שא"צ לומר אתם עדי אבל אם לא ראו אותם כלל כגון הזמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהם כתב הרשב"א דאפי' שראו ב' עדים מעשה שפשטה ידה וקבלה הקדושין אינה מקודשת וכן אפי' ראוה שנבעלה לפי שהכל יודעים שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ע"כ שרצתה להשטות ולשחק בו וכן לא לשם קידושין בעל אלא לזנות בעלמ' כמ"ש בח"ר ס"פ הזורק והעלו שם הגאונים הנ"ל גם לפי הטעם הנ"ל לחלק בטענת משטה בין שמיעת דיבור הודאה לראי' מעשה הקידושין מ"מ מקדש בעד אחד נמי הכל יודעים שלאו כלום הוא, וע"כ רצתה לשחק בו גם במעשה, ועכ"פ אם טוענת כן אין שניהם מודים קרינן בהו ולכ"ע אין חוששין לקדושיו גם להסמ"ג וסייעתי' וכמ"ש הב"ח וסייעתי' הנ"ל: איברא תמיהא לי על כל גדולי הפוסקים בספרי שו"ת שהעלו כן כהב"ח להקל בטענת אחד מהם משטה הייתי וכו' ונעלם מהם תשו' הב"י סי' יו"ד הנ"ל בג' תשובות רצופות שדחו שלשתן הגאונים הנ"ל עם הב"י היתר השלישי הנ"ל דדוק' קאמר הרשב"א כשהטמין כל שני העדים והיא לא ראתה עד כלל וודאי רצתה לשחק בו משום דהכל יודעים דהמקדש בלא עדים אינו כלום, אבל עובד' דהתם אפי' דאבשלום נחבא והיתה רואה רק את יצחק לבדו אפי"ה מקודשת דלא שייך לומר בעד אחד רצתה לשחק בו, וכיון דאמוראי פליגי אי חוששין לקדושין או אין חוששין ליכא למימר מידע ידעה דהמקדש בעד אחד אין חוששין דאטו נשי דינ' גמירי ולא מהימנת בטענתה משטה ולשחוק קבלתים משום דמעשה לא עבדי להשטות יעו"ש והיינו כהשגת הח"מ על הב"ח וצ"ע: ומ"מ גם להח"מ נ"ל בנ"ד דגם שניהם המקדש והמתקדשת הם טוענים משטה הייתי לשחוק והיתול בלבד ולא כיוונו לקידושין וגם העד אחד הבין כן לכן לא בא להעיד מעצמו, וא"כ כה"ג וודאי שניהם מודים לדברי העד בהיפוך ושפה אחת לכולם שקדשה רק לשחוק בעלמ' ולא לשם קדושין גם ר"פ גם הסמ"ג ורא"ם ולכ"ע אין חוששין כלל וכלל: ועוד נ"ל צד להתיר עפ"י סוגי' כריתות דף י"ב ע"ב אמר אביי וכו' דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות וכו' ובתו"י שם ד"ה לא נתכוונתי מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה וכו' דאם אמר לא נתכוונתי להעיד אין בעדותן ממש ובתשו' פ"מ ח"ג העלה כן להלכה ובספר בית מאיר בסי' מ"ז מייתי לי' בס"ד והשיג עליו ובסוף סיים וז"ל מכל הלין לענ"ד אין דברי התו"י מתקיימים אם לא איירי באופן דשייך השטאה וכו' עכ"ל, ובנ"ד האי עובד' הכי הוי שאמר העד לא נתכוונתי להעיד וגם הוא באופן דשייך השטאה כמו שבעצמן הם טוענים כן ואפי' את"ל שלא להאמינם גם לשניהם משום דמעשה לא עבדי להשטות כנ"ל, מ"מ כיון שהעד אומר דמה"ט לא בא מעצמו לבד וכי לא עלתה על דעתו שיהי' ממש באותן קידושין כ"א מעשה צחוק בעלמא וא"כ אין כאן אפי' עדות עד אחד ומותרת לכ"ע: ועוד צד להתיר נ"ל עפ"י תשו' התשב"ץ ח"א סי' ק"ל הובא ברמ"א סי' ל"א ס"ב ראובן שהטעה אשה אחת וכו' וקדשה בטבעת שנמצאת של נחושת וכו' והקדושין היו בפני עד אחד וכו' והציע התירים, טענה השנית שלא אמר לה שהוא של כסף או של זהב ונמצאת נחושת אלא קדשה סתם ולא הטעה אותה ונתן בידה ש"פ ה"ז מקודשת, ואם היא היתה סבורה שהיתה של זהב והיא של נחושת הו"ל דברים שבלב ואינם דברים וכו' וכו' אבל ראיתי מי שכתב מעשה הי' על טבעת הקדושין שנמצאת של נחושת והורה הרב שאינה מקודשת וכו': טענה השלישית וכו' דהעיקר כהסכמת הראשונים והאחרונים אין חוששין לקידושין בפני עד אחד ואין משגיחין לחומרת הסמ"ג וכו' ואפי' מי שלבו נוקפו לחוש לה בכאן אין לחוש לה כלל לפי שהי' טעות בטענת קידושין מאחר שמצינו מי שהורה שאינה מקודשת וכמו שכתבתי וכו' וכו' יעו"ש, הרי כיון דאיכ' ריעות' אחרת בהדי' גם הסמ"ג מודה דאין חוששין ובנ"ד נמי עובד' הוי שטבעת של מתכות שקורין מ"עש הי' חפץ דלאו אורחי' לקדש בו אשה וגם עוד זאת אפשר שאינו שוה פרוטה של כסף כבש"ע ח"מ רסי' פ"ח ואף דקיי"ל כשמואל קידושין י"ב חיישי' שמא ש"פ נ"ל דר"פ דאמר חוששין לקדושין בפני עד אחד דווקא בקדושי דאו', אבל כה"ג דגם בשני עדים אינם רק קידושי דרבנן מודה ר"פ בפני עד אחד אין חוששין כלל ודתרי חומרי לא מחמרי' וכמ"ש הכי המהרי"ק הובא בהג"ה רמ"א סי' מ"ה ובב"ש סי' ל"ה סק"ג שלח סבלונות ע"י עד אחד אין חוששין להם מה"ט לכ"ע, וכן נ"ל נמי בנתן הוא ואמרה היא דחיישי' לדרבנן בקידושין ה', ובפני עד אחד באופן זה גם לר"פ לא