יפה קול על שיר השירים רבה ו:ב:א

לא היה צריך קרא למימר כו'. פי' לא היה ראוי לומר רק לרעות בגנו כי ירד בגנו ולא בגנים רבים לכן דריש לגנו זה העולם השפל אשר בני אדם הדומים לעשבי השדה נוצצים ונובלים שם. ולערוגת הבשם אשר זה הוא תלק החשוב בגן נאמר על ישראל ולרעות בגנים כתיב בל"ר דקאי על בתי כנסיות ובתי מדרשות והם נחשבים כגנים המוציאים אילנות ופרחים נאים כי מהם תצא חדושי תורה וקול תודה וזמרה לה'. ללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל אשר כבר השלימו נפשם בתורה ומה בצע להם עוד בעולם השפל אחרי אשר חלקם צפון בג"ע. ועמ"ש בזה בב"ר פס"ב:

הנר הזה. פי' הכלי אשר בו השמן והפתילה בזמן שהוא כבה מאליו ככלות שמנו יפה לכלי שלא יהיה נשחת ויפה לפתילה שהיא נושאת האורה שאינה נשחתה. אבל כשאינה כבה מאליו אלא ע"ד מקרה. רע הוא לכלי שישבר ולפתילה שהיא נפסדת. וכן בדרך משל כשנר אלהים נשמת אדם תכבה מאליה דהיינו בתום לחות השרשי טוב לגוף שהוא במדרגת הכלי והפתילה נושאת האור כי לא יצטער. אבל כשמת בלא עתו יצטער הגוף מאד כי יכרת בלא עתו. ור' אבהו שמשוה לתאנה סובר כי גם הנפש מצערת וכואבת אם תפרד מן הגוף לפני זמנה. ולא נשלמה עדנה בתורה ובמצות. וכמו התאנה הנלקטת שלא בעונתה רע לפרי שלא יצליח לאוכל ורע לאילן התאנה שיחלש כחו ולפעמים ייבש. והנפש היא במדרגת הפרי הנלקט. ואיננו רחוק כי גם ר"י במשלו אל הנר משוה את הגוף לכלי אשר בו השמן ואת הנפש לפתילה הדולקת וכן דימה העקידה בשער מ"ד את הגוף לנר ואת הנפש לפתילה. או בהיפך שהנר רמז לנפש וכדכתיב נר אלהים נשמת אדם והפתילה רמז לגוף וכמו שאמר המליץ גוו פתילה נפתלתי. ור"א לא חפץ במשל הזה כי אור הנר כלה והולך משא"כ הנפש לעולם קיימת ולכן משוה לתאנה אשר התאנה קיימה גם אחר אשר נלקטה: