יפה קול על שיר השירים רבה ו:יב:א

שהיתה מלקטת בשלמים. כוונת המשל הוא כמו שהעלמה העזובה והנדחה היתה מלקטת בשבלים אחרי הקוצרים. ואח"ז כאשר מצאה את גואלה ואביה והיה מוליכה בקרון ע"י אוהבו היו רעותיה תמהות איך היתה כזאת וגם היא היתה תמהה כי לא ידעה מה היא עד שנודעה לו כי זה אביה וגואלה. כן היו ישראל נבזים ושפלים. חסרי המדות והתבונה וקצרי יד בחיל ובממון כי המשועבדים בטיט ולבנים מלבד שהם עניים מרודים עוד הם קצרי יד בכח ואון ורכי הלבב וחסרי המדות והדעות כי מאין ילמדו לקח. וכאשר שלח ה' את משה אוהבו ובחירו לגאלם והביאם לגדולה היו הכל תמהים על ישראל וגם בעיני ישראל נפלאת היה הדבר הזה וקראו על עצמן לא ידעתי נפשו שמתני כלומר לא ידעתי בנפשי המעלה והסבה ששמתני במדריגה גדולה כזו להיות מרכבות עמי נדיב לבוא במרכבות אם לא כי ה' אשר נדיבות יעץ הוא העלני בחסדו למדריגה זו:

ביוסף הצדיק הכתוב מדבר. ובשבחו מיירי קרא שאף שעלה לגדולה לא גבה לבו לומר בצדקתי הביאני ה' לזה או בחכמתי כי נבונותי אלא נפלאת היא בעיניו ותלה בחסד ה' כדפי'. וכן הוא בדוד ומרדכי:

הכתוב מדבר בכ"י. אשר היא בטוחה בגאולה אף שהיא בגלות. ומביא את הפסוק כי נפלתי קמתי אף שנפלתי מ"מ בטוח אני שאקום שנית. ובא בכתוב העבר במקום עתיד. והביאה ראיה מגלות שעבר שאע"פ שישבתי בחושך ה' היה אור לי. וזה שאמרה לא ידעתי אע"פ שלא אדע יום גאולתי. אבל בטחתי בה' שהוא נפשי ולבי אשר שמתני פעם אחת מרכבות עמי בשביל נדיבותו כי עוד יבוא יום ויגאלני: