יפה קול על שיר השירים רבה ד:ו:א

בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו כו'. עי' בב"ר פמ"ז ומה שכתבנו שם ובתנחומא פ' לך:

והופך להם מדת הדין למדת הרחמים. ודריש עד שיפוח היום כאשר מדת הדין תתמלא חימה ונסו הצללים כי צללי יגון ואנחה ינוסו כי מדה"ד תהפך למדת הרחמים. בשביל שאלך לי אל הר המור:

לא הנחנוהו. מפני שע"י מצוה זו הוא מבדיל את עצמו מכל העמים. להיות לעם מיוחד. ולכן לא הנחנוהו. א"נ לפי שהוא חובל בעצמו וחשבו זאת לסכלות. אבל רש"י בחומש כתב באופן אחר. ולכן כתיב שמל את עצמו בעצם היום הזה בעצומו של יום ובפרהסיא:

ר' אבהו אמר הרגיש ונצטער. פי' לכן כתיב נמול אברהם בנפעל כי גם הוא נתפעל מצער המילה. ולכן לא כתיב מל אברהם בקל. ור"ל אמר שבדק את עצמו ומצא עצמו מהול כדאיתא בב"ר. והסופר השמיטו ממדרשנו:

נאה לטהור להטפל בטהור. כלומר שאין זה גנות בחקו ית' להטפל בדבר זה. שכפי מעלת אברהם וקדושתו יאות לטהור להטפל בו. ולפ"ז נמול אברהם ע"י נס. ור' אבון אומר שאברהם נמול ע"י עצמו אלא שהקב"ה סייעו בדבר וכדאמר בב"ר פמ"ט. ודייק מדכתיב וכרות עמו ולא כתיב וכרות לו כי שניהם יחד זה עם זה כרתו הברית:

אלך לי אל הר המור זה אברהם. הכוונה כי בזכות שלשת האבות הציל הקב"ה את ישראל ממדת הדין וקורא לאברהם מור שהוא ראש לכל הצדיקים כמו המור שהוא ראש לכל הבשמים: