יפה קול על שיר השירים רבה ד:יב:א

למלך שהיו לו שתי בנות. בילקוט ליתא שתי רק שהיו לו בנות בוגרות כי המספר שתי אין לו ענין כלל אל הנמשל. וכן מה שמסיים חייכם אני עושה בכם דינין גם זה ליתא בילקוט כיון דגם בנמשל לא זכר כלל מעונש המליזים. וכן מה שגרס במדרש אם בעשותן הן מכריחין הגירסא בילקוט אם בנפשותם:

גנתי נעולה והיא מתגניא. דריש לשון גן על שתי הוראות האחת על גן והשנית על גנות:

עיקר אבותיהם למי היו דומים כו'. דריש כי כל בני השבטים היו דומים לעיקר וראש השבטים. וזה לראובן. וכמו שמביא את הכתוב משפחות הראובני. ולא כתיב משפחות ראובן משמע כי כל יחיד מהשבט היה נקרא ראובני וכן הוא בשבט שמעון ומהם ילפינן על כל השבטים אף כי בהם כתיב בני גד ולא הגדי וכן באידך כי לא צריך לזה אחרי דיש לן למילף מראובן ושמעון. ורק בזבולון לרב חשיבותו שהיה מפרנס את יששכר ללמוד תורה כדילפינן ממה דכתיב שמח זבולון בצאתך וגו' לכן כתיב גבי' ג"כ הזבולני מפורש:

יה מעיד עליהם כו'. ויען כי בשיטים פרצו בזנות וכדי שלא יתנו דופי במשפחתם ג"כ בא הכתוב להעיד בשם יה על משפחתם כי אין בהן שמץ דופי:

גן נעול אלו הבתולות. עי' בויק"ר מ"ש שם:

אלו הזכרים. שזרעם מושך כמעיין:

בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים קודם לזמנם. והנה במדרשות יש בזה מחלוקת הרבה יש אומרים ד' וי"א ב' וי"א א' וכתבנו דעתנו בזה בש"ר פ"א:

לא שנו את שמם. במכילתא יליף זה מדרשה אחרת:

לראובן רופוס כו'. רופוס הוא לשון ראים במצרית ולוליאני הוא לשון שמיעה ומזה מוכיח כיון שלא החליפו שם ראובן ושמעון בשמות רופוס ולוליאני ש"מ שלא שינו את שמותן:

ויגד לאברהם העברי. ופי' שהוא משיח ומדבר בלשון עברי כרבנן בב"ר. ומשום דאפשר לפרש שהוא מבני עבר או מעבר הנהר כדאמר התם. מייתי סמך מפי המדבר אליכם שמשמע שהיה לשון מיוחד לבית אברהם והוא לשון עברי:

מופקד אצלם כו'. דאע"ג דדבר נא באזני העם נאמר לבסוף כשהודיעו מכת בכורות. מ"מ בתחלת שליחות מרע"ה נאמר לו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו'. והא דנקט הכא הכתוב דבר נא באזני העם לאשמעינן דאע"ג דזה נאמר לבסוף מ"מ הדבר היה ידוע אצלם מתחלה:

שרה ירדה למצרים. דריש גן נעול שבזכות גן נעול דהיינו שרה וכן גן נעול דהיינו יוסף היה מעין חתום וזה קאי בין על הזכרים ובין על הנקבות. כי מעין קאי בין על מעין הזכרים ובין על מעין הנקבות:

וכל הנשים נגדרו בזכותה. שלמדו ק"ו משרה שנא נשמעה לפרעה מלך מצרים מכ"ש לשאר העם ההדיוטים. וכן למדו הזכרים ק"ו מיוסף שאם לא נשמע למטרונה זו כ"ש לנשים אחרות:

והיו מאוסים בעיני מצרים כו'. באמת פרעה היה מוכרח לשלחם מפני המכות שהכהו ה'. ואין דומה כלל להמשל שהיורש מכר מדעתו. אבל פירושו כי אלו ידע פרעה את ערך ישראל אז לא מסרם לעבודת עבד לעבוד בחומר ולבנים. ומאשר היו נבזים בעיניו לכן לא חפץ לעשותם בני חורין ובזה העיר עליו חמת ה' ומוכרח היה לשלחם ובאחרונה ראו כי העם הזה יצלח למצב יותר טוב ויפה לכן התחרטו על מעשיהם. והנה שלשה משלים נאמרו בזה רשב"י משוה ומדמה לאוצר הטמון סובר כי החרטה באה לפרעה בשביל העושר אשר היה בידי ישראל וכמ"ש בש"ר אמרו לו גדולי מלכות מה עשית אלו לא היה בידם אלא הבזה לבדה דיים ע"ש. ולר' יונתן החרטה באה לפרעה בראותו את הכשרונות הטובים וההכנות בדעת ותבונה אשר לעם ישראל לעשות מהם אנשים מוצלחים ומוכשרים לדברים גדולים ומועילים ולכן מדמה לשדה אשר המוכר לא הבין כי אם יחפור בה מעיינות ויטע בקרבה עצי פרי תביא השדה תועלת רבה לבני אדם. ור' יוסי אמר כי חרטתו היתה בראותו את גבורתם וחילם כי יועילו ג"כ לבעלי מלחמה ורק העבדות השמידה מקרבם כל רגש כבוד ועוז והשפילה את רוחם עד לעפר וזה שמדמה ומשוה לארזים המוכשרים לעשות מהם כלים נאים ויפים וגם יהיו מהם אודים ויתדות פשוטים אם בעליהם לא יבינו להכינם ולתקנם למלאכה כבודה: