יפה ענף על אסתר רבה, פתיחתא ד

לא מאסתים בבבל כו'. אף כי לפי פשוטו נראה דדריש על ארבעה מלכים בשביל ד' לשונות דכתיב בקרא. מאסתים. געלתים. לכלותם ולהפר בריתי. מ"מ יש למצוא גם טעם והשתוות לזה. כי לשון מאיסה נאמר על דבר הנשלך מעל פניו כי מאוס הוא בעיניו. ובבבל היו מושלכים מארצם ללכת בגולה. לכן אמר הכתוב כי בכל זאת לא מאסתים בשביל התורה והמצות שהיו בידם. ובמדי דנגעלו בעבודת כוכבים אמר ולא געלתים כי לא געלה נפשי בהם יען דעבודתם היתה רק לפנים ולא באמת. וביון אשר עמדו לכלות את ישראל ונתקיימו ע"י החשמונאים אמר לכלותם. ובאדום כי ארכו ימי גלותינו אל יאמרו נגזרנו ואפסה תקותנו כי לא יפר ה' בריתו אתנו:

לכלותם כיון. אע"ג דבמלכות יון ישבו ישראל על אדמתם ובקרא הלא כתיב בארץ אויביהם. אבל פי' הכתוב הוא כי גם אם היו בארץ אויביהם לא מאס ה' בישראל לכלותם. ומכ"ש כי לא ימאס בם בשבתם על אדמתם:

בימי אספסיאנוס כו'. משום דבימים האלה עמדו על ישראל לכלותם לכן דריש את הכתוב על הזמנים האלה: