יפה ענף על איכה רבה ב:ג

אין ה' זוכר אותו הדם. אולי היה חסר וי"ו בהדום ולכן דרשו על הדם. ודריש תפארת ישראל על אברהם כי גם אברהם נקרא שמו ישראל כדאיתא בב"ר פס"ג. ודריש ג"כ תפארת ישראל על הדם שבין רגליהם:

אלא ביהמ"ק. והא דכתיב והארץ הדום רגלי דהתם בבחינת שהיא כבושה תחת רגליו וכמו שתרגם יונתן וכאן הוא בבחינת הגלות שם כבודו ביחוד כמלך שרגליו מיוחדים בהדומו:

ויקרא באזני קול גדול וגו'. משום דבעי לפרש בלע ה' ולא חמל על הצדיקים מייתי הני קראי דמיירי בפורענות הצדיקים כדדריש ממקדשי תחלו ממקודשי ושארית ישראל אין שארית אלא צדיקים ואגב אורחיה דריש ואזיל כלהו דהכא:

עד עגליו של ירבעם כו'. וחולק על הא דאמרינן לעיל בפסוק גלתה יהודה מעוני אין לך דור ודור שאינו נוטל אונקייא אחד מענשו של עגל. וכן נמצא פלוגתא בזה בפרק חלק דחד אמר עד ירבעם וחד אמר אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה א' מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון:

ונגלה רעות שומרון. ודריש כרפאי לישראל כאשר תם עונו וענשו מעון העגל. כי רפא ה' להם. ונגלה. ונתחדש עתה עון אפרים. דהיינו עגלי ירבעם:

והלא חמש גזירות הן. וא"כ היה סגי להן חמשה. אחד לכל גזירה משום דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ולמ"ל ששה וקס"ד דאיש בתוכם לבוש הבדים הוא זולת הו'. כי זה איננו מהמשחיתים רק סופר להתוות תיו על מצחות האנשים. ומשני ר"י דגבריאל היה היותר קשה שביניהם כי הוא משמש לסופר ולספקלטור. וא"כ הוא מכלל הו' כי גם הוא עמהם בכלי מפצו לפי שהוא האספקלטור שממונה על כולם והם אינם עושים אלא במצותו:

ג' דברים היה אותו מלאך משמש. ואע"ג דאמרינן אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. אבל שאני גבריאל משאר מלאכים כדרך שאמר לקמן בפסוק חלקי ה' דמיכאל וגבריאל שרים של מעלה דכלהו מתחלפין ואינון לא מתחלפין:

וכה"ג. עי' בפ"ב דחגיגה דזבול יש בו מקדש ומזבח להקריב נשמותיהן של צדיקים אלא דהתם קאמר דמיכאל הוא שמקריבן נראה שהוא הכ"ג:

שנאמר החרימם נתנם לטבח. בפ' במה בהמה איתא דאנשים אלו הם קצף אף וחימה משחית ומשבר ומכלה. וא"ש הך ילפותא דמסתמא גבריאל הוא הנקרא קצף שהוא הקשה וראשון שבהם ומכיון דהתם כתיב וקצף לה' על כן החרימם נתנם לטבח שמעינן שע"י גבריאל דאיקרי קצף הוא שנותנים לטבח:

מאני זייניה כו'. בא לפרש ואיש כלי מפצו בידו בתלתא אנפי. הא' כלי מפצו הוא מאני זייניה וכפשטיה דקרא דאמר התם ואיש כלי משחתו בידו והיינו כלי הזיין. הב' כלי ההריסה וסתירה וכדכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות דהיינו הרוסות וכתותות. הג' מאני גלותיה וזה כלי גולה וכדכתיב מפץ אתה לי דקאי על נ"נ לפי שעל ידו גלו ונפוצו העמים כדכתיב התם ונפצתי בך גוים:

עד מקום מחיצתן. שמזבח זה היה לפני אולם העזרה שהוא מזבח העולה תחת מזבח הנחושת שעשה משה ומשם ולפנים לא היה רשות למלאכים ליכנס דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואמרינן בירושלמי פרק הוציאו לו אפילו אותן דכתיב בהון ודמות פניהם פני אדם. וז"ש עד מקום מחיצתן:

פסלו ועשאו בעלי מומין. פי' שפסל ועשה בעלי מומין כל העולות והמנחות הקריבות במזבח הנחושת. וה"ק ומזבח הנחושת יהיה לי לפסול כל הקרב עליו. וזו עבירה בידו כי הזניח המזבח הקדוש שבנה שלמה ועשה לו דוגמת מזבח דמשק אשר לעבודת כוכבים. ומפר של בקר להבדילו וכמו ולא יבקר הכהן שלא יבדיל וכן פי' הראב"ע. ופי' שהבדילו לצד אחר שלא להשתמש בו וזה ענין פסול דקאמר:

התוכין ופספס. הוראתו לשבור ולרוצץ. והתי"ו הוא סימן גם לכליה וכדאיתא בפרק במה בהמה תי"ו תמות:

אות שנתנה בכל צד גרסינן. ופי' שאות התי"ו משמשת במקומות הרבה בדבור לנוכח לזכר ולנקבה. ולמדבר בעדו ולנקבה נסתרת ועוד בכמה דוכתי ולפי ששימושיה רבו משאר אותיות לכן השתמש גם כאן בתי"ו. ואפשר שכיון למה שאמרו רז"ל חותמו של הקב"ה אמת וסוף חותמו הוא התי"ו וכדאיתא התם בגמ'. ופי' בכל צד שנותנת בכל מקום שניתן חותמו של הקב"ה. וגם אמר תיהי תיהי כו' וזה ענין חרדה ותמהון וכדאיתא בב"ר גבי תהו ובהו ולכן ניתן התי"ו שיש בו סימן לתמהון על הרעות שעשו וכ"ה בילקוט א"ר תוהא על כל התועבות שנעשו בתוכה:

תמה זכות אבות באותו זמן. ו בשבת פרק במה בהמה יש עוד דעות בזה מתי תמה והתוס' הקשה על זה הלא גם בגלותם בהיותם בארץ אויביהם כתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' וע"ש מה שתירצו וי"ל עוד כי תמה זכות אבות רק לענין זה שלא יעשה נס להם ולא תבוא להם הצלה גמורה בזכותם אבל להצלה פורתא כי לא ימחה שמם מן הארץ תקום להם זכות אבות לעד ועמ"ש בזה בויק"ר:

מפני מה אין אתם מוכיחם. שהיו מקילים באיסורים כדאיתא התם בגמ'. ולכאורה קשה הא בכמה דוכתי איתא דטוב שלא להוכיח ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין וביבמות מ"ט ע"ב בעובדא דישעיה אמר ידענא דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה לישויה מזיד. ובדף ס"ה ע"ב כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. ור"א אמר חובה דכתיב אל תוכח לץ וגו'. ובפרק הרואה אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר ואם לאו כנס. ובחזית פסוק נופת כל מי שמוציא ד"ת ואינם עריבים על שומעיהן נוח לו שלא אמרם. ומה שתירצו התוס' דכל הנך מקומות מיירי דיודע דלא מקבלי לכן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים אבל אם הוא בספק צריך להוכיחם וכדאמרינן שם בגמ' אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. אבל קשה דהא קאמר התם דר' זירא אמר אע"פ שידוע לו דלא מקבלי מינאי צריך להוכיחם היפך ממה שנראה מהמאמר אם לפניך גלוי וכו'. וגם במס' ערכין פליגי עד כמה תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה הרי דאפילו לא מקבלי דעבדי הכאה או קללה חייב להוכיח אבל התשובה בזה דיש חילוק בין יחיד למרובין. כי רבים דפרצו ולא יקבלו אין להוכיח דכרובם הם חוטאים ומחזקים זה לזה ומכים למוכיחם. ור' זירא דצוה להוכיח אע"פ שלא יקבלו הוא ג"כ משום שיחידים היו. ומה שאמר אם לפניך גלוי כו' היינו בהמון ירושלים שהיו רבים. ומה שהביא ר"ז ראיה מירושלים היינו דכי היכי דהתם היכא דדינא להוכיח מיענשי כי לא מוכיח ה"נ הכא נענש מי שחייב להוכיח אם לא יוכיח ולעולם הא כדאיתא והא כדאיתא:

דכתיב ולאלה אשר באזני. וכתיב שם ממקדשי תחלו ומדריש ממקודשי כדבסמוך:

אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה שלמה. שהוא ית' הטוב והמטיב ואינו שמח ברעת שום נברא ואפילו ברשע כי לא חפץ רק בקיום הנמצאים ולזכות את הבריות ואם תהיה רעה לאיש אינה רק מצד המקבלים ולהכרח הדין. ומה דמצינו שהקב"ה הזכיר שמו על הנחש כשקללו. תירצו ע"ז בתנחומא כך שנו רבותינו על ג' דברים הזכיר הקב"ה אע"פ שהם לרעה על המסית זה הנחש ועל העובר על דברי חכמים דכתיב כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע אל דברי הברית הזאת ועל העושה בטחונו בבשר ודם שנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו' ומה דכתיב וישקוד ה' על הרעה וכן גבי והתוית תיו דכתיב ויאמר ה' אלי עבור כבר תירצו שלטובה היה שה' הביא הגלות מהר כדי שיהיו שם החרש והמסגר כדאיתא בסוף גיטין ועוד שגלו בקיץ וכדלעיל וכן גבי והתוית תיו אמרינן לזה לטובה שהפיג ה' חמתו מירושלים ואולי גם זה כוונת ר"א מה שמסיים אלא על הטובה פי' הוא מזכיר שמו על הטובה שיש בה אף כי יש במעשה זה גם רע. ומה שנמצא וה' המטיר על סדום יככה ה' יתנך ה' נגף וזולתם טובא י"ל כי הקב"ה לא קפיד מלהזכיר שמו אלא כשהוא במאמר וגזרת הרעה כי הכא דכתיב אמר והיכא דכתיב ויאמר אבל אם לא נזכר מאמר אין קפידא:

אמר אלהים באזני אין כתיב כאן. הא פליגא על הא דאיתא בתנחומא דחשיב הך מילתא לטובה משום דהפיג ה' חמתו מירושלים:

איזה מהן נתן נפשו על שמך. אין פירושו שמחויב למסור נפשו על תוכחה. דגם לרב שאמר עד הכאה אין פירושו מכת מות אבל פירושו שאם היו מוכיחים לעם אז בוודאי קרה אחד מהם שהומת בתוכחתו:

הוא והם יש בהם כדי שטר פי' הצדיקים עם המקדש נדרש וממקדשי בין על המקדש ובין על המקודשים:

לא אמר הקב"ה דבר טוב וחזר בו אע"פ שחטאו כמ"ש בהדיא בתנחומא פ' וירא הקב"ה אמר לעשות טובה ואע"פ שחוטאין אינו חוזר בו ועמ"ש בזה בב"ר פכ"ג:

ואין שארית אלא צדיקים י"ג עוד המד"א והיה שארית יעקב וכתיב והשארתי בך עם עני ודל:

לכך בא ואמר בלע ה' ולא חמל פי' דקשה כיון דכתיב בלע ה' בודאי לא חמל ולמה מסיים ולא חמל. לכן דורש בלע ה' לרשעים ולא חמל על הצדיקים שחפץ בתחלה לחמול עליהם: