יפה ענף על איכה רבה, פתיחתא כד

גיא שכל החוזים מתנבאים עליה להשיב יושביה מעון כדי שלא יחרב בית המקדש וגם התנבאו על נחמתה לעתיד. ונקראת ירושלים גיא אף שהיה בהר י"ל כמ"ש הרד"ק לכנותה לרעה לפי שיושביה השפילוה ואיננה ראויה שתקרא הר אלא גיא. ואולי בשביל שהיתה למקום המחזיק הנבואות לכן נקראת גיא בד"מ כמו שהגיא מחזיק מים הרבה:

שכל החוזים עומדים ממנה רובם ככולם:

משמש שלש לשונות. משום דבעי למימר דתשואות דהכא מרגשות דהיינו השמעת קול המון ע"ד נהלך ברגש או לשון קבוץ כמו למה רגשו גוים ולא יצדק זה גבי תשואות נוגש וגבי שואה ומשואה הוזקק לומר דלא קשה דשלשה לשונות משמש לשון תשואות.

מרחוק ברחו מרחיקין עצמן לשמוע כו' כנ"ל. ודריש מרחוק רחוק מה':

בקשו מה"ש לומר שירה כדרכן שאומרים שירה בכל יום כדאיתא בפרק גיד הנשה ולא הניחן ה' מפני שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים כדאיתא בפ"ק דמגילה. והא דנראה בשוח"ט על פסוק ורשעים עוד אינם ובמ"ר פ"ג אר"י יש שמחה לפני הקב"ה כשיאבדו מכעיסין לפני הקב"ה כו' וכ"ה בספרי פ' קרח. ואולי י"ל כי הקב"ה שמח בסור הרעה מהארץ אבל נא כמתנקם מן הרעים ושמח יותר אם לא היו רעים בארץ:

מה כתיב לא ידון רוחי. נראה דדריש כמו לא ירון רוחי בחילוף הד' ברי"ש וכמו שמצינו דודנים רודנים [וידא תהלים י"ח ובש"ב כ"ב וירא. שם אדיקם ובש"ב אריקם. וכל זקן גדועה ישעיה ט"ו ובירמיה מ"ח גרועה ועוד רבים] ורוחי היינו המלאכים כדכתיב עושה מלאכיו רוחות:

יום דבכיה. דריש מבוכה לשון בכיה. ולא דריש מלשון בלבול כי זה שוה עם מעורבב דדריש על יום מהומה:

כמלא עומקה של ים. כלומר שהרכב רב מאד כאלו ימלא עמקה של מי הים דרך גוזמא ובילקוט הגירסא עמקה של גיהנם ודריש עמקיך מעין עוברי בעמק הבכא:

משתיי אזיל. פי' מתפשטין ובאין ועי"ז נראה למרבה וכמו דמו שותת:

היינו הוא דאמר ולא הבטתם. דריש ולא הבטתם כמו ולא הבטחתם ונבלע החי"ת וכמו בשם מסותא במקום מסחותא:

קרא הקב"ה למה"ש וא"ל הכינו עצמכם לד' דברים ואמרו למאי אמר להם לבכי ולמספד ולקרחה ולחגורת שק. כן גרס באות אמת:

ואתה אומר כדין כו'. ובא"א גרס אח"ז א"ל השעה צריכה לכך א"ל נבכי אנן א"ל אנא מוליף לכון ע"כ. ופי' הדברים כי הבכי והמספד לא שייכי רק במצטערים ואין זה מחוק מה"ש כי אין ביניהם לא צער ולא חסרון ולכן התמהו במה ששמע כי קרא ה' לבכי ולמספד. כי אין ביניהם צער וחסרון ועל מה יבכו. וא"ל הקב"ה אנא מוליף לכון על שדים סופדים על שתי החורבנות. כי בכל חרבן תתמעט השפעת ה' וזה יגרע גם חלק המלאכים. ובפרט לפי מה דאיתא בחגיגה בפרק שני. כי גם כנפי החיות נתמעטו בחרבן הבית. ודריש על שדים מלשון שדה. ואף דבכ"מ יבוא הרבוי מן שדה שדות לאו יפלא אם בוא פעם אחת ברבוי הזוגי:

זש"ה כו' אלה אזכרה וגו'. ולפ"ז מפרש ויקרא ה' לבכי כי הקב"ה הודיע ע"י נביאיו את הבכי והמספד אשר ישראל עתידים לבכות ולספוד על החורבן וכדאמר זכורה אני וכו' ואני בוכה ומתאנחת וכו'. ולאפוקי ממה שמפרש תחילה שהקריאה היא למלאכים או על עצמו כדלקמן:

זכורה אני בטחון וכו'. פי' אע"פ שאבדתי את מבטחי ושלותי אבל אני אינני מתאנח ובוכיה רק על השראת השכינה שסרה ממני ולכן אני אומר מי ישימני כשנים הראשונות וכו':

והכהנים עומדין על הדוכן. אין זה מכוון שאין עומדין על הדוכן אלא הלוים כדאיתא בריש מגילה. ומ"ש אלא מה אעשה שעונותי גרמו וכו' נראה דדריש המון חוגג מלשון יחוגו וינועו כשכור והיינו העון ונביאי השקר שהיו מניעין ומחזירין את ההמון מאחרי ה':

הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. ופי' שהקב"ה השיב ימינו אחור ולא מיחה באויב כדי שיכול לכנס בו:

באותה שעה היה הקב"ה בוכה כו'. חלילה לקחת הדברים כפשוטם כי לא יצויר הבכי בהקב"ה. אבל הוא דרך מליצה להגדיל הבכי והמספד בלבות בני ישראל גם על כבוד ה' שגלה מעל הארץ והעמים יאמרו כי הסתיר ה' פניו ולא ידע מכל אשר נעשה פה בארץ [ובאמת מצינו לפעמים בדברי רז"ל כי כנסת ישראל בכלל נקראת בשם הקב"ה כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. והקב"ה נקרא לבן של ישראל וכן להיפך. ולכן אין פלא שהלבישו את הבכי ואת המספד אשר על כלל ישראל בשם בכי ומספד של הקב"ה: ובזה יתפרשו כל דברי המדדש בלי הגשמה בקוב"ה]:

אמר להן הקב"ה למה"ש וכו'. כל ספור זה עד סופו יראה שהיה להם בקבלה כל זה. ואפשר שהוא דרך מליצה מאת חז"ל להפליג בצער וקינה כדרך הקינות למרר בבכי. או לומר כי כן היה ראוי להעשות בצרה זו שיהיו האבות ומרע"ה מצטערין בה ומליצין עליהם כל אחד מצד זכותו. ועכ"ז לא הועילו לעוצם חטאתם וכאלו בא מרע"ה ורצה לעמוד בפרץ להצילם כמו שעשה במדבר ולא הועיל. והוא מ"ש אמר משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם וכו' עד יצתה בת קול וכו'. וכאלו הודיע לאבות המכות האכזריות שעשי בישראל. וכאלו צוה משה עליהם שלא יכו אותם מכות אכזריות ועכ"ז מרו את דברו. וכאלו קלל את השמש שלא היה ראוי לצאת ביום הזה מפני הפלגת הרעה שהיתה בו. לומר שמפני בחינות אלו היה ראוי שירוחם על ישראל ולא שוה לו כי חטאתם כבדה מאד ואין תקוה אלא מפני רחמי שמים שיקנא לארצו ויחמול על עמו ולא מפני זכותינו. ולזה הליץ מבקשת רחל בטענת רחמיה על אחותה שלא תצא בחרפה. כי היא לא חששה לכבודה ולא קנאה בה. וכן ראוי לה' לעשות והודאת ה' לה שבשבילה יחזיר ישראל למקומן לומר שבבחינת רחמיה בלבד הוא שיתן ה' תקוה לישראל ויעביר על אשר מרו ועצבו את רוח קדשו. וגם הכתוב רחל מבכה על בניה כבר תרגם המתרגם והמפרשים שהוא על בכיית עשרת השבטים בגלותם מא"י. והזכיר רחל שהיא אם אפרים שעשרת השבטים נקראו על שמו ואל תפלתה נעתר ה'. זה הוא תוכן המאמר הזה:

אפי' כדור אנוש שהיה ראש לעובדי עבודת כוכבים כדאיתא בב"ר מדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' שהוא לשון מרד. ואמר לא חשבת את ישראל שדור אנוש נשטפי ברי הים כדאיתא בב"ר פכ"ג ולא חלו בה ידים אבל ישראל לקו בידי אדם בכמה פורענות:

מה לידידי בביתי וזה אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי:

מה לידידי בביתי בפרק כל המנחות מפורש הדבר יותר ומ"ש ועברו על כל התורה פי' על יסודי התורה ומ"ש ועל כ"ב אותיות שבה פי' על פרטי התורה וגם כל הענין הזה הוא רק על דרך משל ומליצה ללמד זכות על ישראל כי חטאם היה בשני מינים. הא' כי חדלו מללמוד את התורה וכדאיתא לעיל על פסוק על מה אבדה הארץ וז"ש דרך משל ומליצה כי התורה באה והעידה כי בטלו אותה מלהגות בה. אבל בזה יש ללמד זכות עליהם. כי בכל זאת טובים המה מהעמים אשר לא קבלוה כלל. ואם ישראל בטלוה באחד מן הזמנים יש תקוה להם כי ישובו להגות בה. הב' במעשה שלא קיימו את מצותיה ועברו על הל"ת וזה שהעידו בם כ"ב אותיות המה פרטי המצות שעברו עליהם וע"ז נלמד עליהם זכות גם אם עברו על פרטי מצות התורה אשר בא"ב. מ"מ כיון שלא כפרו בפינות התורה בר מחילה הם ואולי חטאו בשביל תאות יצר הרע או בשביל אולתם. וזה שמנה מאותיות א"ב רק שלש אותיות הראשונות א' ב' ג' כי עקרי התורה הם ג' והם מציאות ה'. תורה מן השמים. ושכר ועונש אשר זה נכלל באמונת השגחה פרטית. כי הוא משגיח על הכל לגמלם על מעשיהם. וזה שאמר על הא' הלא בך הוא האמונה של מציאות ה' וכדכתיב אנכי ה' אלהיך ובך לא כפרו. והב' קבל התשובה הלא זריזים הם בחמשה חומשי תורה ומאמינים בתורה מן השמים. ואל הג' הוגד מצות ציצית של גדילים תעשה לך וציצית שוה הוא למציץ מן החרכים ולכן מורים הם על השגחה וכמו שהארכתי בספרי יפה עינים. והשגחה ושכר ועונש אמונה אחת היא. וכיון שהאמינו בשלשה עיקרי האמונה ראוים הם לסלוח להם גם אם חטאו בהפרטים. ילכן שאר האותיות וזה המליצה שאר פרטי התורה לא פתחו פיהם להרשיעם עוד:

אלהים יראה לו השה לעולה בני. ומדריש ע"ז אלהים יראה לו השה. ואם לאו יהיה לעולה בני כ"ה בב"ר:

ועתה לא תזכור לי זאת. אין זה מצד זכות כי מי הוא האב אשר לא ירחם על בניו ולא יגן עליהם. אבל זה הוא מדרך תפלה לה' כי לא יהיה עמלו לריק ויגיעו לבהלה:

לא שבקין לי כדאיתא בפרק אין בין המודר גבי לאור חציך יהלכון והאידנא לא נפקי עד דמחי להו: