יפה ענף על איכה רבה, פתיחתא טז

ר"א פתר דרכך ומעלליך וגו'. גם הוא בעי לתרוצי למה בחר לקונן על העיר ולא על הענן. לכן מביא הכתוב הזה ודורש מכי נגע עד לבך זה הקב"ה וזה הוא עיקר המרירות לכן מקונן על סילוק השכינה וכדלעיל. ואגב אורחיה דריש נמי לבך בסנהדרין ובביהמ"ק. ויתכן דבא לפרש איכה ישבה בדד וגו' על הנך שלשתן מתאונן. על סילוק השכינה וז"ש היתה כאלמנה. ועל סילוק הסנהדרין וז"ש רבתי בגוים ומדריש לקמן רבתי בדעות. ושרתי במדינות קאי על ביהמ"ק כי בקדושת ביהמ"ק היתה ירושלים שרתי במדינות. וזה שדרש לבך על שלשה אלה על הקב"ה ועל הסנהדרין ועל ביהמ"ק:

במדבר או בישוב לא במדבר במדבר כתיב הנני ממטיר כצ"ל ופירושו הלא שבח של מלך הוא יותר אם יספיק מזונות לחילותיו במדבר במקום אין זרע. מאשר יכלכלם בארץ זרועה. ולמה הקב"ה אשר הספיק כל צרכנו במדבר. למה חסרנו הכל בא"י במקום ישוב:

צפד עורם על עצמם. וזה מחמת שלא היה להם מחסה וכמ"ש לא נכרו בחוצות משמע מצד היותם בחוץ:

ומי עשה לך דרכך ומעלליך. דריש את הכתוב הנאמר למעלה רוח צח שפיים במדבר דרך בת עמי לא לזרות ולא להבר שהוא משל על כל אלה אשר היה לישראל במדבר שהיה להם רוח צח שפיים במדבר ועכשיו אין להם רוח לא לזרות ולא להבר:

דכתיב לבי לחוקקי ישראל. זה אמרו ברק ודבורה בנבואה מפי ה'. ונחשב כאלו ה' אומר לבי לחוקקי ישראל. לכן אמר הקב"ה וכיון שהן מכעיסין אותי לית לבי לחוקקי ישראל. ובכ"ז מוכיח מהכתוב הזה כי הסנהדרין נקראים לבם של ישראל דלפי הפשט אמרו דבורה וברק בשם כל ישראל לבי לחוקקי ישראל. כל לבי הוא חוקקי ישראל:

היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל. עי' בחזית על פסוק אני ישנה ומ"ש שם: