ידי דוד צא

כינו אתי שפיר דהש"ס מפרש לקרא דגדל פרע דהיינו שביום נזירותו רמי עליו לגדל פרע מיום קבלת הגזירות וכיון שגילח שלא כדין עומד ל' יום כדי לגדל הפרע שנתחייב מיום קבלתו כדי שתהיה אותה התגלחת כמאן דליתא דמי ואז יגמור הנזירות בשער שבו כמקודם ואע"ג דהא עביד יותר בשער ממה שהיה לו ביום התגלתת כגון שביום התגלחתו היה לו שער של עשרה ימים או פחות ויותר מעט ועכשו גדל אותו של שלשים יום מ"מ הא איכא זמן שהיה בשערו יותר מל' כגון שקבל עליו נזירות מרובה ויגלח יום ארבעים או יותר ולא עביד כי אם שלשים יום עכשיו דרחמנא לא אטרחיה יותר משיעור גידול שער כסתם נזירות דלפי זה אתי שפיר מאי דמקשה הש"ס כנז' והתגלח' תסתיר את הכל מק"ו מתרומה וכו' דהיינו דאע"ג דלא קפיד קרא כי אם אשיעור גידול שער שישהא עד שיגדל שערו ואח"כ יתחיל למנות למה ימנה הימים הראשונים שמנה כבר ויגמור עליהם אימא דכאשר ישהה שלשים יום ויחזור למנות כמ"ש הכתוב לא יעלו בחשבון ימי נזירו' אותם ימים שמנה קודם הגילו' ק"ו מטומ' ומה טומאה שלא עשה משמ' כמיט' סותרת את הכל דהיינו הימים שמנה קוד' הטומאה תגלחת שעשו בה מגלח כמתגלה אינו דין שתסתור את הכל דהיינו הימים שמנה קודם הגילוח ומשני אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת את הכל דהיינו דהימים הראשונים קודם הגילוח יהיו עולים למנין נזירותו וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב וז"ל ולכך אם גילח ראשו ימתין ל' יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות וישלים הנזירו' וכמו כן אמרו בעינן גידול פרע וליכא עכ"ל דמפרש למה שאמרו בש"ס בעינן גידול שער והא ליכא דהיינו כיון שגילח הרי ליכא גדל פרע לכן צריך לשהות עד שיגדל פרע כמקודם דאין הכוונה גידול פרע בשעת הבאת הקרבנות בתגלחת הטהרה כמו שפי' רש"י והתוס' כמש"ל ודו"ק:

איבעיא להו האי מזיא וכו' אי מלעיל כתב רש"י או מלעיל רבי שראש השער מתגדל ויוצא מאליו ומתגדל ועיקרו כדקאי קאי ע"כ מה דאמר מעיקרו כדקאי קאי משמע הסמוך לבשר אינו זז ממקומו דהא קא פשיט ליה מהא אינבא וכו' דהיא קיימא בעיקבא דבינתא דהיא סמוכה לבשר אין להקשות דאיך שייך לומר מלעיל רבי אבל הסמוך לבשר אינו זז ממקומו והא קא חזינן כד מגלח אדם שנשאר עיקר השער בתוך הבשר הוא יוצא לחוץ וגדל ואם הסמוך לבשר אינו זז ממקומו כ"ש מה שהוא בתוך הבשר דנראה דודאי ראש השער מ"מ הוא גדל אפי' אה הוא בתוך הבשר או חוצה לו בסמוך ולא אמרו דסמוך לבשר אינו זז ממקומו אלא בשיש לו יתר דהוא מתגדל דווקא ולא הסמוך לבשר דהוא אינו זז ממקומו:

אי אמרת מלתחת רבי נזירות שקליה פירש"י הילכך למאי דאקדיש שקליה וסותר נזירותו ע"כ קשה לי דאיך שייך לומר דסותר נזירותו בשיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו והא קתני ברייתא לקמן אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער דהוא שלא נשאר שום עיקר בשער כלל. ועוד קשה דמשמע מהאי בעיא דבאם לא שיירו בו כדי לכוף ראשו לעקרי דלכל הצדדים סותר ואמאי הא מהך ברייתא משמע דבעי בתער שלא ישאר עיקר שער כלל ומיהו לזה י"ל דכל שלא נשאר לכוף ראשו לעיקרו מקרי כעין תער וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל מהל' נזירות שכתב וז"ל נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן וכולי ה"ז סותר ל' יום וכו' אבל קושיא ראשונה קשיא ומכ"ש דהעלו בש"ס דמלתחת רבי וא"כ דינא הוא דאף בשיירו כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר והוא דלא בהך ברייתא. ונ"ל לומר דודאי המבעי לא ידע להך ברייתא ומה שהעלו ש"מ מלתחת רבי לפי דעתו דהמבעי אבל האמת דלא כהך סוגיא דאין תלוי זה בזה אלא לעולם אין סתירה אלא בגילוח בתערו או כעין תער וכל שיירו כדי לכוף ראשן לעיקרן אין זה מקרי כעין תער וכהך ברייתא ראשונה שהביא הש"ס להקשו' ממנה על מה שהעלו דמלתחת רבי דקתני נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ואע"ג דדחי ליה באחר מלאת ומני ר"א בדרך דחייה נאמרה אבל האמת הברייתא כפשטא וכן לקמן אמר רב חסדא ללקות באחת וכו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער וכו' וקאמר אח"כ תניא נמי הכי וכו' דהיא הברייתא שנית שהבאתי בתחלה לעיל. ולהכי הרמב"ם ז"ל פסק כרב חסדא וכהאי ברייתא וכפשט ברייתא ראשונה ואין זה תלוי בזה כמו שרצו לעשות בבעיא אלא דגזרת הכתוב דבעי כעין תער וכאשר שיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו לא מקרי כעין תער ואינו סותר כן נ"ל ודו"ק:

אבל התוס' לקמן בד"ה ובתער מפרשי דהא דקאמר רב חסדא ובתער לא קאי אסותר אלא ארישא ועיין במ"ש שם ודבריהם קשים דאיך שייך לומר דבתער דסוף דבריו שהוא סמוך לסותר אמרינן דקאי ארישא:

ע"ב גמ' כגון שגלחוהו אחר מלאת ומני ר"א וכו' משמע הא בתוך מלאת אפילו לר"א לא מהני מה דשיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו כיון דבעי דליסתור ל' יום דבעי ששיירו מה שראוי ליגדל בל' יום ואם נאמר דמלעיל רבי א"כ לא מקרי תגלחת אם שיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו ולא שייך למילף מתגלחת דטומאה והוה מפרשינן להך ברייתא בתוך מלאת ג"כ ואליבא דכ"ע דאין זה מקרי תגלחת ומה דעבד הש"ס הכי משום כיון דאשכח דמלתחת רבי וקשיא ליה הך ברייתא דאינו סותר היכא דשיירו ביה כדי לכוף