ידי דוד פו

אצטריך משרת לטעם כעיקר והא כ"ש הוא דטעם דאסור שא ודאי דלא הוה אתא מניה דהוה אמינא דשאני התם דיש לאיסור בעין כמ"ש. ולהכי קא מקשה הכא כיון דגיעולי נכרים לא אית ביה היתר דמצטרף לאיסור אימא דלהכי הוא דאסר רחמנא בטעמא דהחמיר עליו אף בטעמא אבל בנזיר דמצינו בו היתר מצטרף לאיסור דבעי איסור בעין לא נילף מגיעולי נכרים להתחייב גם בטעמא. ותרץ דבגיעולי נכרים אית בהו איסורי נזיר וקאסר רחמנא בטעמא זהו מה שנ"ל לפרש לפי גירסא זו אבל בפסחים הביאו קושיא זו באופן אחר יעו"ש ולפי דבריהם שם צריך לגרוס בכאן מה לגיעולי נכרים שכן אין היתר לאיסורו ודו"ק:

בד"ה שאם פסולה היא וכו' דמי לא עסיקנן דנבלע חצי זית שומן בתוך חצי זית דשלמים שהרי להכי אצטריך דלטעם כעיקר הא כבר ילפינן מגיעולי נכרים בכל איסורים ע"כ. ראיתי שמקשים על זה דאימא דלטעם כעיקר אתא ואצטריך כדי היכי דלא לילף לעלמא טעם כעיקר משום דהוו חטא' וגיעולי נכרי' שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וממשר' ילפינן גם לשאר איסורין דעלמא דהיתר מצטרף לאיסור ע"כ. והנה לפי מ"ש התוס' לעיל בד"ה טעם כעיקר מנ"ל וכו' דאי לאו שמעינן מקרא אחרינא טעם לא הוה מוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור דטפי הוה מסתבר לאוקומי משרת ליתן טעם כעיקר כיון דיש כזית באיסור עצמו אלא שאינו בעין לא טעמא ע"כ ודאי דהאי קושיא ליתא דודאי דטעם כעיקר הוא חמור וליהוי נוהג בכל איסורין ומוקמי' קרא דחטאת להיתר מצטרף לאיסור כי היכי דליהוי נזיר וחטאת ב' כתובים הבאין כאחד ואינן מלמדין. וגם לפי מ"ש בדיבור הקודם דהדבר שקול לפי מה שיש בזה מה שאין בזה מכל מקום דלאחר דאתו קראי לזה ולזה נראה להם לרבנן ולרע"ק לפי המסקנא דעדיף לומר דלטעם כעיקר לא אתי כי אם קרא א' ולילף לכל שאר איסורין אבל בהיתר מצטרף לאיסור לרבנן הוא דווקא בחטאת וחולין מקדשים לא ילפי ולרע"ק בהיתר מצטרף לאיסור שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולטעם כעיקר ליכא כי אם קרא חד וילפי מניה לשאר איסורין דעלמא לפי דהטעם פשט בכוליה וכמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה היתר ואיסור וכו' ואפילו בזה אחר זה ובלבד שיהא בתוך כדי אכילת פרס ע"כ דבריהם אלו קשים דמשמע דבהיתר מצטרף לאיסור גם בזה אחר זה ובלבד שיהיו בתוך כדי אכילת פרס ובש"ס לא קאמרי אלא בבת אחת כדי שיצטרפו ועוד דמשמע אבל איסור לאיסור דמצטרף דקאמר אפילו בזה אחר זה הוא ביותר מכדי אכילת פרס. וזה אי איפשר כמו שמבואר במס' כריתות דאף באיסור אחד ואכל מעט וחזר ואכל מעט אינו מתחייב שא בשלא שהא כדי אכילת פרס ולכן מוכרח לומר דהם שני דיבורים והדיבור הב' מתחיל אפי' בזה אחר זה וכולי והוא על מה שאמר הש"ס איסור לאיסור אפילו בזה אחר זה עלה קאמרי ובלבד שיהא בתוך כדי אכילת פרס דהיינו כמו שאר איסורין דעלמא דאכל מעט וחזר ואכל מעט כמ"ש וזה פשוט שלא יהא חמור שני מיני דאיסור נזיר מאיסור אחד דשאר איסורין. ונראה דלרבנן דלית להי היתר מצטרף לאיסור מוקמו האי קרא דדווקא אם נתנן לתוך פיו בבת אחת שהרי דלא מוקים הש"ס בזה אחר זה אלא לרע"ק דאית ליה היתר מצטרף לאיסור וקשה ליה השתא י"ל היתר מצטרף לאיסור מבעיא דמכח פירכא זו קא מוקמו ליה בזה אחר זה אבל לרבנן אימא דדווקא כשנתנן לתוך פיו בבת אחת. וקשה לי דהרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות פסק כרבנן דאין היתר מצטרף לאיסור וא"ע פי כן פסק להאי דזה אחר זה חייב. וי"ל דרבינו ז"ל ס"ל כיון דמתניתין סתמא מתנייא וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה משמע דגם לרבנן אתיא וקתני סתמא מצטרפין זה עם זה דהוא כמו מין אחד דשאר איסורין וכמו התם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית דחייב ג"כ בנזיר ומה שאמר בש"ס איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה לאו דווקא לרע"ק קאמר אלא לכ"ע קאמר דקרא איירי לזה אחר זה דקרא אתא לומר דאיסורי נזיר הם כמו מין אחד מקרו ולפי זה דשאר איסורין דבמין א' מצטרף בזה אחר זה לא ילפי מנזיר אלא דהלכתא היא דבתוך כדי אכילת פרס מקריא אכילה אחת. שא דקרא אתא לומר דגם איסורי נזיר מצטרפין דמקרו מין אחד ומעתה לא קשה מה שהוקשה לו להלח"מ יעו"ש ודו"ק:

דף ל"ח ע"א גמ' אמר ר' אבהו אמר ר"א כל רביעיות שבתורה וכו' כתב רש"י כגון רביעית דם שמטמא באהל אין היתר מצטרף לאיסור שאין א' מכל המשקין מצטרף עמה לרביעית ע"כ קשה לי על זה דאין זה מקרי איסור כדי שנאמר בו אין היתר מצטרף. ועוד קשה דאמאי לא יפרש איסור ממש כמו רביעית' יין של ערלה או של כלאי הכרם ועו' דלא אתי עלא לישנא דקא' כל רביעיו' שבתורה דמשמע הרבה רביעיות איכא. ור"א משקין אין מדי אחרינא לא, ע"כ משמע דמשקין היא כגון יין ומי' וקאמ' דבנזיר דווקא אבל בשאר רביעיו' שבתור' לא שאם נתערב פחות מרביעית יין איסור בשאר משקין אינו חייב עליו ולפי מה שדקדקתי לעיל מדברי התוספות דטעם כעקר אפי' אינו אוכל כזית וכן נראה