ידי דוד פה

דהכוונה על הבשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה דמשמע דאף דמקום המגע מועט עד שאין לשער בו כזית בליעה אלא שנטמא נבלע שם שלא בפיזור ומצטרף ההיתר עמו להשלימו לכזית:

ואי כתב רחמנא גבי נזיר הוה אמינא מנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסיר ליה ע"כ לפי הגירסא שהביא רש"י ואיבעית אימא לנותן טעם כעיקר ומצרך צריכי ליה דאי כתב רחמנא וכו' קשה דהא לעיל לרבנן קא ילפי מנזיר לכל שאר איסורין מקל וחומר ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם וכו' ונ"ל דהכי מפרשינן עכשיו ואם אתה אימר מה לנזיר דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסיר חטאת יוכיח וכו' ואתו כולהו מבינייא אלא דקשה לפי גירסא זו ולפי מה שגריס לה ברישא דהקושיא ורבנן תיפוק ליהו לשאר איסורין שבתורה שיהא היתר מצטרף לאיסור מחטאת וכו' דהוא הדין נמי לשאר איסורין שבתורה דמאי קא מתרץ ליה ואב"א וכו' דהוה לו לומר דמקדשים לא נילף לשאר איסורין דהיתר מצטר' לאיסור ולמה לו לומר דרבנן דרשי הך חטאת לטעם כעיקר עד דאצטריך לומר וצריכי וכולי. ואיפשר לומר דקאמר הכי כדי להקשות אר"ע דאמר רבי יוחנן דלא ילפינן לעלמא משום דשני כתובים הבאין כאחד דהרי רבנן דדרשי תרוייהו לטעם כעיקר משום דתרוייהו צריכי וכיון שכן אמאי אמר רע"ק דהם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לעלמא דהיתר מצטרף לאיסור דזהו מה שאמר אח"כ ור"עק וכו' וכיון שהשיב לדברי רע"ק שאינם צריכי דמנזיר הוה ילפינן כמו דגמרינן מניה כל איסורין שבתורה לענין שיעורין כמו שפיר"שי למטה בשביל זה חזר ואמר דרבנן לח דרשי תרוייהו לטעם כעיקר אלא דרשי חטאת להיתר מצטרף לאיסור ולא גמרינן מניה לעלמא. אשרת ליתן טעם כעיקר וילפינן מניה לעלמא ורע"ק תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור ולא ילפינן מנייהו משום דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ומ"ש רש"י בגירסא זו התם לנט' לפגם הוא דאתא משמע דבחטאת גם בנותן טעם לפגם בבשר הנוגע בו או אם נתבשל בקדרה אוסר את אשר נתבשל בה להיות כחטאת דהכי משמע כל אשר יגע בבשרה יקדש בכל גוונא אף אם הוא נותן טעם לפגם בו וכיון שכן מאי זה שכתב אח"כ ואי אמרת אי משום נותן טעם לפגם הוא כבר שמעינן לה מנבילה וכו' דמשמע דבא חטאת להתיר נותן טעם לפגם וקשה דמהיכן משמע זה להתיר נ"ט לפגם ועוד ממה שכתב לבסוף דאפילו נגע בשר שלמים וכו' ונותנת בה טעם יקדש כמוה ע"כ משמע דלאיסור קא יליף ולא להתיר. ואיפשר לומר דבא להתיר טעם לפג' מדקאמר בבשרה עד שיבלע בה טעם חטאת ואם הוא פגום הרי אין כאן טעם חטאת ועל זה קאמר ואי אמרת הא כבר שמעינן לה מנבלה דנ"ט לפגם מותר ותרץ דנבלה איירי במדי דמבושל וכו' והכא בבשר חי וכו' דבעי דנותן בה טעם חטאת הא בפגום לא מקרי טעם אבל קשה לי דהא בפרק דם חטאת בזבחים אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ופירש רש"י מתוך שהשלמים מצויין ברגל אין גילוע שלה נעשה נותר וכו' ופולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונים נמצא שאיני בא לידי נותר וכו' דמשמע משם הא לאו הכי אלא דמבשל ביה אחר זמנו נעשה נותר דמיתסר משום נותר אע"ג דהוא פגום אלמא דטעם לפגם אסור בקדשים:

תו' בד"ה מגיעולי נכרים וכו' והקשה ה"ר יוסף איש ירושלים מה לגיעול נכרים שכן אין התר מצטרף לאיסור ע"כ נ"ל לפרש לפי גירסא זו דהכוונה דאיך נלמוד טעם כעיקר לנזיר מגיעולי גויים דשאני גיעולי גויים דלא מצינו בו דהיתר מצטרף לאיסור דהיינו דבנזיר דמצינו בו היתר מצטרף לאיסור דבעי שיהא האיסור יהיה ניכר ועומד בעצמו אלא דלית ביה לבדו כזית עד שישלימו היתר דמ"מ הרי האיסור כשאכלו הוא אכלו בעיניה לא אמרינן ביה שיהא אוסר בו גם טעמו לבד. אלא דבעי גוף האיסור בעינו אבל גיעולי נכרים דלית ביה היתר מצטרף לאיסור אה"נ דבטעם לבד יהא אסור ולא נילף מניה לנזיר דה"ר יוסף איש ירושלים לא יפרש במה שאמר הש"ס לעיל לרע"ק טעם כעיקר מנליה כפירוש התוספות שם דטפי הוה מסתבר לאוקומי משרת ליתן טעם כעיקר כיון דיש באיסור עצמו בכזית וכו' יעו"ש אלא כמו שפירשתי אני לעיל בד"ה אמר ליה אביי וכולי דמנליה טעם כעיקר דיש לומר שזה חומרא היא דמחייבו גם על הטעם לבד ולא נילף ממה שמצינו היתר מצטרף לאיסור יעו"ש דודאי דאצטריך קרא נמי לטעם כעיקר משום דיש בזה מה שאין בזה ואי מחד לא יליף חבריה מניה דאיכא למדחי ליה דאימא דזה גרוע מזה דאף אי אתא קרא לטעם כעיקר לא נילף מניה להיתר מצטרף לאיסור. דאימא דשאני התם דטעם האיסור פשט בכוליה ולא בזה דחצי זית השני לא אית ביה איסור דודאי זאת סברת רבנן דאית להו טעם כעיקר לכל איסורין שבתורה והיתר מצטרף לאיסור לא אית להו בכל איסורין שבתורה כי אם בחטאת לפי המסקנא וכן לרע"ק אית ליה טעם כעיקר בכל איסורין שבתור' והיתר מצטרף לאיסור לא אית ליה כי אם בנזיר וחטא' דווקא וכן נמי אי לא אתא קרא כי אם להיתר מצטרף לאיסור לא הוה ילפינן מניה לטעם כעיקר דאימ' דהוא גרוע כמ"ש וקצת ראיה יש לזה ממה דאוקים במסקנא דרבנן סברי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמרינן משמע דאי הוה גמרינן הוו אמרי רבנן בכל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור ומשרת ליתן טעם כעיקר,. ואי הוה דהיתר מצטרף לאיסור היא חומרא בודאי למה