ידי דוד פד

במקום שיש איסור שלם לא כ"ש דחייב ומה גם לפי דברי התוספות דאמרו לעיל דהשתא ס"ל אביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא א"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כגון שהבליע כזית יין בשני זיתים פת ואכלו בבת אחת. ונ"ל דודאי קים ליה דלרע"ק אית ליה טעם כעיקר וקבעי מנ"ל דלא אתיא מכ"ש כמ"ש כיון דהאיסור בעין איפשר לומר דהוא עדיף ואע"ג שאין בו איסור שלם אבל טעם כעיקר שאינו ניכר בעין איפשר דהוא מתבטל בתוך ההיתר. ואח"כ ראיתי להתוספות בד"ה טעם כעיקר מנא ליה וכו' שכתבו דאי לא דשמעינן מקרא אחרינא טעם כעיקר לא הוה מוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור דטפי הוה מסתבר לאוקומי משרת ליתן טעם כעיקר כיון דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין וכו' ולפי זה שפיר קא פריך דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא ומה שנ"ל כתבתי ודו"ק:

ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם וכו' פיר"שי ז"ל שאין איסורו מיירי בגופו ויש היתר לאיסורו שיין זה שאסור לו עכשיו מותר לו לאחר זמן ע"כ לפי זה אה"נ אתי שפיר מה שאמר והוא הדין לערלה בשתים דאין היתר לאיסורו דפירות אלו שנאסרו אין היתר לאיסורם שאפילו אחר ג' שנים הם באיסורם עומדים אבל במה שכתב וז"ל אבל אין לומר בם דאיסורו איסור עולם שהרי לאחר ג' שנים הותרה. לא יכולתי להלום דבריו שהרי מה שפירש שאיסורו הוא קאי על גופו שנאסר עליו היין כנגדו בערלה שנאסרו עליו פירות אלו של ערלה וכיון שכן הרי איסורו איסור עילם ג"כ שפירות אלו אסורים עליו לעולם ואם הכוונה על האילן של ערלה הרי ג"כ יש היתר לאיסורה של אילן זה שאחר ג' שנים תהיה מותרת לאכול מפירותיה. ואיפשר לומר כיון דקאי אגופו הכוונה מה שנאסר גופו לאכול מפירות של אילן זה. זה האיסור לא יהיה לעולם אלא יש זמן קצוב לאיסור זה שהוא זמן שלש שנים דווקא מה שנאסר ולאחר לא יהיה אסור עוד א"כ אתי שפיר מה שאמר ולערלה בשתים דלענין איסור גופו בפירותיה לא יהיה לעולם אבל במה שאנו אומרים יש היתר לאיסורו משמע דהדבר אשר הוא עכשיו אסור לאכלו יהיה הוא עצמו מותר לאכלו דהוא קאי על פירות אלו שבאמצע ג' שנים שהם אסורים עליו הם מותרים אחר ג' שנים וזה בערלה אי איפשר שודאי הפירות האלו עצמן שהם אסורים עכשיו לא יהיו מותרים אח"כ ודו"ק:

אלא ר"ע דברייתא דתניא רע"ק אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב ע"כ דמשמע דליכא כזית מאיסור שהוא היין אלא בהשלמת הפת שהוא ההיתר אלא דמשמע דרבנן פליגי עליה. וקשה לי כיון דרבנן ס"ל טעם כעיקר דדרשי משרת לטעם כעיקר. א"כ הכא נמי כיון דנתן היין טעם בפת נעשה כולו זית איסור וחייב אבל לפי מה שפירשתי לעיל דטעם כעיקר איירי בבא מאיסור שלם אלא שנתפזר ונתערב ולא נשאר כי אם טעמו לאפוקי היתר מצטרף לאיסור שהוא בא מאיסור חסר שאין בו כזית אלא שהוא ניכר בעין א"כ הכא דכזית הוא מפת ומיין דלא אתי טעמיה נמי מאיסור שלם דלית ביה כזית מיין לדידהו דלית להו היתר מצטרף לאיסור פטור עליו. ולפי מה שדקדקתי לעיל מדברי התו' שכתבו והשתא ס"ל אביי וכו' דמשמע דלפי האמת דטעם כעיקר אפילו אינו אוכל כזית מן האיסור חייב כיון דפשט האיסור בכלו נעשה כולו איסור על ידי נתינת טעמו בו צ"ל מה דפליגי רבנן אר' עקיבא בהא דשרה פתו ביין הוא משום דלא פשם טעם היין בכל הפת וניכר מקום היין והפת שלא בלע מיין משלימו משלימו לכזית אבל אם היין פשט טעמו בכל הפת אע"ג דליכא כזית יין בו מחייב כיון דנתן טעמו בכוליה כזית פת הוה ליה כוליה איסור וכן משמע מהש"ס לקמן דהזכירו טעם כעיקר מחטאת ובחטאת הוא בא אפי' מכח איסור אחר גם לרבנן כמו שנראה מהש"ס לקמן ודוק היטב ועיין במה שכתבתי לקמן בד"ה ור"א משקין אין וכולי:

ורבנן מבשר וחלב וכו' פירוש דרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר ואמאי והא ילפינן לה מבשר וחלב וא"כ אייתר משרת להיתר מצטרף לאיסור וק"ל:

אלא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא שרי וכו' פירוש דמותר לשרותו בחלב ואפי' כוליה יומא דבלע מניה ויהיב ביה טעמא. דלא אסרה תורה אלא דרך בישול וא"כ זה חידוש. ומחידוש לא גמרינן לעלמא לנותן טעם כעיקר וק"ל:

ורבי עקיבא חידוש הוא פירוש וכיצד יליף מניה לטעם כעיקר וכיון שכן הוה ליה למילף לטעם כעיקר ממשרת ולא להיתר מצטרף לאיסור. ע"ב גמ' ולרבנן נמי תיפוק ליה מגיעילי נכרים פירו' וא"כ אייתר ליה משרת ולידרוש לה להיתר מצטרף לאיסור:

ורבנן קדירה בת יומא נמי אי איפשר דלא פגמא פורתא פירוש והיה לנו להתירה ג"כ מנבלה וא"כ מה שאסר לנו רחמנא חידוש הוא שחלק הכתוב בו וכיון שהוא חידוש לא ילפינן מניה לעלמא להכי אצטריך משרת כדי למילף טעם כעיקר בעלמא. משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד וכו' ואם כשרה תאכל כחמור שבה ע"כ פי' דבחטאת איירי אף אם לא בלע ממנה כזית משום דכתיב כל הנוגע בבשרה יקדש