ידי דוד פ

שלמטה טריפה ומה שמרבינן מן הכלל הוא אפי' בן ב' שנים דכשר לעולה:

ע"ב גמ' ומנלן דהכי הוא וכו' כתב רש"י דכעין פרטא דיינן ע"כ נראה לי דהכוונה דהש"ס נחית לומש דמנלן דכעין פרטא דיינן ולא קא בעי על כלל ופרט וכלל דווקא כדמשמע מדהביא לו ברייתא דונתת הכסף דהיא איירי בכלל ופרט וכלל אלא קא בעי דמנלן למדרש דכעין הפרט דייננן והביא לו זאת הבריית' דהיא מפורשת דדיינן הכי ולא איכפת ליה לש"ס לימעבד חילוק בין כלל ופרט וכלל לפרט וכלל ופרט דמשמע ליה דהם שוים וגם לדברי התוס' שכתבו דאדרבנן קאי דדרשי לעיל כלל ופרט וכלל משמע להו ג"כ דשוים הם. שהרי רבנן דרשי לעיל פרט וכלל ופרט והם נקטו בלשונם דדרשי לעיל כלל ופרט וכלל דהכוונה דלא דרשי בריבה ומיעט ולא שאני להו בין כלל ופרט וכלל לפרט וכלל ופרט דכוונת הש"ס לומר דמנלן דמדה זו בתורה לימדרש כעין הפרט וכמו שגמרו דבריהם ודו"ק:

כללא בתרא מאי אהני לאוסופי ליה כל דדמי ליה כתב רש"י ז"ל אהני לאוסופי ליה ואפי' מצד אחד וכו' נראה דט"ס הוא ואין זה מקומו אלא למטה דהא מה שרצה הש"ס לומר הוא דאי ליכא כללא בתרא ה"א דאין בכלל אלא מה שבפרט וכמו שכתב הוא ז"ל בסוף הדיבור ולכן צריך להסירו מדבור זה עד דאי ליכא וכולי וזה ברו שצריך שיהיה אחר זה, הדיבור:

דאילו תרתין כללי ופרטא אי איכא פרט אדדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן. הנה מזה נראה הפך דברי רש"י שכת"ד בעירובין קאמרי דאמעיטו להו דגים והתם בתרתין כללי ופרטא. ועוד דאיהו עצמו כתב וז"ל ואפילו מצד אחד כגון דגים דפרי מפרי הן אבל אינן גדולי קרקע. ואח"כ ראיתי בעירוכין דהוא כמ"ש הכא דבעי ב' צדדין דאימעיטו דגים וא"כ הך סוגיא דלא כהכא והוא כתב דבעירובין הכי קא מפרשי בהאי ברייתא ואין כוונתו לומר דגם בהאי סוגיא הכי מוקמי דודאי דהאי סוגיא פליגא. ומה שכתב אח"כ כנז"ל הוא דמפרש לפי סוגיא דהכא אבל התוס' התם הקשו מסוגיא דהכא ותירצו דשני צדדין דהכא הוי כחד צד דהתם יעו"ש לא פליגי סוגיי דלא כדברי רש"י דמפרש דשני צדדין דהכא הוא כמו התם וצד דהכא הוא כמו צד דהתם דנמצא דלפי דבריו אלו דסוגיי פליגי כמ"ש ודו"ק:

אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתור' אמר היתר מנטרף לז לאיסור וכו' פירוש לענין לחייבו מה שיש בו לאו או כרת אם אין בו כזית מהאיסור כדי להתחייב עליו וההיתר הוא שמשלימו לכזית אינו חייב עליו מלקות או כרת אבל לענין איסורא ודאי דאסור מדאורייתא אפי' אם אין בו כזית ואינו צריך צירוף מההתר וק"ל:

דף ל"ו זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו וכו' כמאן כר"א דדריש כל פיר"שי כר"א דדריש כל לגבי חמץ בפסח בפרק אלו עוברין דקתני ועל עירובו בלאו דברי ר"א דכתיב כל מחמצת לא תאכלו ע"כ. משמע מדבריו דועל עירובי בלאו דקאמר ר"א שהוא דההיתר מצטרף לאיסור דכן משמע מדבריו דזעירי דקאמ' אף שאור בבל תקטירו שהוא דההיתר מצטרף לאיסור ממה שאמר אח"כ בדיבור שאחר זה על דברי זעירי וכן בפ' אלו עוברין פירש שם רש"י וז"ל גמי היתר מצטרף לאיסור חצי זית קומץ דשאור ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר ע"כ. וכיון שכן קשה לי דאיך איפשר לומר דטעמא דר"א דאמר ועל עירובו בלאו הוא משום דהיתר מצטרף לאיסור הוא והא התם על מה דקאמר הש"ס כמאן כר"א דדריש כלפירש שם רש"י ודריש ליה הכי מקצתו מניין חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו וא"כ מה דקתני אח"כ עירובו מניין וכו' לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור אלא משום דמעורבים לגמרי והוה אמינא דיתבטל האיסור אגב ההיתר להכי אתא כי כל שאור דלא אמרינן דיתבטל וגם על דבריו שם קשה דפירש אמאי דהקשה הש"ס אפילו חמץ נמי בהא אמרינן על עירובו בלאו והיינו נמי היתר מצטרף לאיסור דמשמע דטעמויהו דתרתי משום דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ למה צריכי תרי קראי. ונראה לי דרש"י ז"ל דייק מה שאמר הש"ס התם כמאן כר"א דדריש כל דמשמע דזעירי קא מפיק לה מכל נמי וכיון דהך ברייתא דמייתי התם שאור בל תקטירו וכו' קא מפיק מכל מקצתו וכו' להכי פירש דברי זעירי דומיא דמקצתו דברייתא וכו' דהוא חצי זית שאור וחצי זית מצה דאינם מעורבים אלא כל אחד ניכר ומפיק לה מכל דהיתר מצטרף לאסור וכיון דפריך הש"ס אי הכי לענין חמץ בפסח נמי והתם איירי בעירובו אלמא דגם בעירובו נמי משום דהיתר מצטרף לאיסור הוא ולא קשה דלמאי אצטריכו כשאור תרי קראי דאי לא כתיב אלא כל דווקא הוה מוקמינן ליה לשאינן מעורבין דהוא חצי זית שאור וחצי זית מצה דמצטר' היתר לאיסור אבל היכא דהם מעורבין הוה אמינא דיתבטל האיסור אגב ההיתר. להכי אצטריך כי כל לומר דבתרויי' היתר מצטר' לאיסור ואתו דברי רש"י על נכון ומה שהקשו התוס' עליו דא"כ מפרש זעירי לברייתא כמו שמפרש אביי. נ"ל דט"ס הוא דאיך שייך לומר דזעירי מפר' כאביי והלא זעירי מפרש חצי זית משאור וחצי זית מצה משלימו ואביי מפרש חצי זית שאור דווקא דיש הקטרה בפחות מכזית דלזעירי אין הקטרה בפחות מזית וכמו שאמרו בש"ס לאפוקי מאביי ובעירובין הקשו עליו בסגנון אחר דזעירי לא כאביי ולא כרבא וכן הקשו עליו נמי במנחות דף נ"ח ואיפשר דכאן נמי כך היא הקושיא ולא כמו הגירסא שלפנינו.