ידי דוד עח

בא הפרט דאי איפשר לומר פרט דווקא דא"כ למאי אתי כלל דמוכרח להוסיף על הפרט אזי אמרינן דבא להוסיף שהוא כעין הפרט דכל דדמי ליה בדמה א"כ מרבינן הרבה להכי לר"א דדרי' בריבויי ומיעוטי לא ממעטינן אלא שבישתא אבל לרבנן דדריש בכללי ופרטי דאמרינן דבעי כעין הפר' א"כ ממעטנן עליו ולולבין דאינם כעין הפרט דהפרט הוא פרי ופסולת פרי ולהביא נמי פרי ופסולת פרי דלא מוזכר בפרט דהם גוהרקי ועינבין דכרין כמ"ש בש"ס לקמן:

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג וכו' פיר"שי מה ת"ל פרט האחרון פירוש דזה דדרשנו שהוא כעין הפרט הוא ממה שכתב פרט וכלל דאז עבדינן לא כמו הכלל דא"כ פרט למאי אתא וכל כמו הפרט דא"כ כלל למאי אתא וכיון שכן בפרט וכלל די. למה אצטריך פרטא אחרינא ומשני דודאי בעי פרטא אחרינא מדכתבי' רחמנ' לומר לך דלא אמרינן כעין הפרט אלא דאיכא פרטא אחרינא אבל אי ליכא שא פרט אחד לבד אמרינן דהכלל מוסיף על הפרט ומרבה כל מילי. אלא דא"כ קשה פרט למאי אתא. וראיתי בספר הליכות עולם בדיני כללי ופרטי וז"ל ואהני פרטא לשלומי כללא שמא יש דבר שלא היה מתרבה מן הכלל בכח מדה מן המדות אם לא מחמת שקדמתו פרט לעשות הכלל מוסיף עליו ולרבות הכל ואין לך למעט ממנו דבר מק"ו ומג"ש או מדת אחרת עכ"ל ולפי מה שפירשתי בדברי רש"י כנז' לא קשה מה שהקשו התוספות וז"ל וא"ת והא אצטריך לפרט אחרון ע"כ ומה שתירצו התו' דהכי פירושו ליכתוב ליה קודם הכלל. לכאורה דבריהם קשים והא לא דרשינן פרט וכלל ופרט אלא עד שיהיה הפרט האחרון אחר הכלל. ונ"ל כיון דכתבו לעיל בד"ה מיין ושכר יזיר פרט מדה זו ניתנה לידרש כעין כלל ופרט וכלל ואשכחן בכלל ופרט וכלל אם היו כללות סמוכים זה לזה הטל פרט בניהם ודונם בכלל ופרט וכלל א"כ ג"כ נמי הכא בפרטות הסמוכים זה לזה הטל כלל בניהם ודונם בפרט וכלל ופרט וכיון שכן אמאי שדי ליה בתר הכלל אלא ודאי דאת' לאשמועינן בעלמא דבפרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסיף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שיפרט לך בנזיר:

אי מה הפרט מפורש פרי גמור וכו' כתב רש"י אף כל פרי גמור ולא דבר אחר ע"כ קשה כיון דכתיב חומץ דהוא פסולת פרי אמאי פרי דווקא ולא דבר אחר ועוד דאיך ס"ד לומר כך דא"כ אמאי אוטריך כלל ופרט דבפרט סגי וכמו שאמר אח"כ א"כ מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו וכו'. ונראה לי לומר דזה פירוש למה נדרוש הכי בפרט וכלל ופרט דמכרי' למה דנדרוש הכי וקאמר דאי איפשר לומר דמה הפרט מפורש דהוא פרי גמור אע"ג דכתיב חומץ עיקרו הוא פרי גמור ומה שיצא ממנו הוא דנפסל או איפשר דחומץ הוא ראוי לאכילה מקרי פרי גמור ולא נרבה גוהרקי ועינבין דכרין דאינם פרי גמור. דא"כ מה הניח לך הכתוב וכו' דלהכי דרשינן הכי ודו"ק:

ועד זג למה לי אמר רבינא וכו' פירוש דלמה יאמר ועד יאמר מחרצנים וזג לא יאכל אבל התו' גרסי מחרצנים ועד זג למה לי ולהכי קשה להו ואמרו והא אצטריך שפיר דאפי' חרצן וזג אסר רחמנא וכו' ותירצו דה"ק למה לי לכתביה מקמיה וכו'. ונראה דהוו רוצים לתרץ מעיקרא דאם משום דלאסור אע"פי שאינם ראויים לאכילה וגם בשביל המלקות כמ"ש הו"ל לימכתביה למעלה הם הנך דהזכיר קודם ולמה ליה למכתביה למטה לבדו אלא כדי לאסור דבין הבינים ועל זה חזרו והקשו והא דכתביה למטה כדי שנלמוד מכאן דפרט וכלל ופרט הוא דדרשינן ביה כעין הפרט הא פרט וכלל לבד אמרינן נעשה כלל מוסיף על הפרט כמו שאמרו בש"ס לעיל זו ומכח קושיא זו חזרו לומר ונראה דה"ק לכתוב חרצן וזג עכ"ל דהיינו דמועד לבד קא דרים רבינא כן נראה פירוש דבריהם ודבריהם תמוהים אצלי דאיך שייך לומר דבשביל דכתביה למטה אנו דורשים לרבות דבין הבינים וכי בשביל דכתביה למטה אנו מוסיפים מה שלא נזכר בפסוק דאה"נ דאם מועד קא דריש ניחא דגם לרבות מה שלא נזכר בפסוק דהוא מה שאמר לבסוף אבל מה שהיו רוצים לתרץ מעיקרא לא אחי כלל בלאו קושייתם אח"כ לכן נ"ל דט"ס הוא וכצ"ל וע"ק דהא אצטריך דלא נאמר נעשה כלל מוסיף על הפרט. לכך נראה דה"ק לכתוב חרצן וזג ע"כ והדברים מובנים מעצמם:

תו' בד"ה וחייב על היין בפני עצמן וכולי ואההיא אתא לאפלוגי ראב"ע וכו' ור"א סבר כרבי יוסי דבמר חרצנים אלו הגאעינים ע"כ לכאורה קשה דמנין להו דר"א סבר כר"י דהא טעמיה דר"א מכוס דכתיב חרצנים לשון רבים וזג לשון יחיד וא"כ אפי' נאמר דר"א ס"ל כר' יאודא דחרצנים אלו החיצונים טעמא דכתב ביה לשון רבים דרחמנא אמר דבעי שני קליחות וגרעין אחד. ונראה שגורסין במתניתין עד שיאכל שני חרצנים וזגא דמשמע דבענב אחד קא איירי דאיש ביה גרעינין רבים וקליפה אחת וקתני שני חרצני משמע דהם הגרעינים וזגן שהיא הקליפה שלהן ודו"ק:

בד"ה מיין ושכר יזיר פרט וכו' אבל מחרצנים ועד זג לא דריש ליה למעוטי כרבנן לכאורה הפירוש דכמו רבנן דעבדי ליה לפרט בתרא גם ר"א דדריש בריבויי ומיעוטי א"כ הו"ל לדרוש