ידי דוד עב

לרב שימי דאי איפשר לעשות ק"ו זה ב"ש כדי שנאמר דגם בטעות בהקדש מהני משום דהקדש בריך שיהא בכוונת בעלים ולא בטעות בעלים אבל מעשר בחשבנא תלוי וכיון שחשב כך קדוש אע"פי שהוא בטעות וכיון שכן אינו ק"ו זה לומר מה מעשר וכו' אפ"ה יפה כחו בטעות דטעות זה לא מקרי טעות כיון דתלוי בחושבנא והוא עשה חשבון זה שלא יש גריעות לטעות אבל בהקדש יש גריעות לטעות משום דבעי שיהא בכוונת בעלים וכיון דלא יכולין לעשות ק"ו זה ב"ש א"כ ב"ה היו יכולין להשיב על דברי ב"ש מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה וכו' אם איתא דטעותו ולא כוונתו ומדלא אתיבו ליה כך ודאי דאית להו דטעותו וכ"ש כוונתו וקשיא לרב נחמן כך כתב רש"י ז"ל אבל קשה לי דאם מה שאמר הש"ס ולא היא הוא כמו דבריו דקאתיבו ליה לרב שימי לא הוה ליה למימר ולא היא וכו' אלא כך הו"ל למימר לא הקדש בדעתא דמארי תלוי. ונראה דמשום זה פירשו התוספות דתשלום דברי רב שימי הוא כלומר אין זה ק"ו טוב לדעת ב"ה וכו' אלא דגם על דבריהם קשה דהיכן מבואר בש"ס דלרב נחמן לא קשה אמאי לא השיבו ב"ה מניה וביה דאיכא למימר דב"ה חד מתרי טעמי נקט דכל כי האי גוונא היה לו לש"ס לבאר דלא סלקא לרב נחמן בקושיא. וראיתי להרמב"ם בפ"ח מהל' בכורות שקדוש בין בטעות בין בכוונה דנראה דהוא מפרש כדברי רש"י דאסיקו לרב נחמן בקושיא להכי לא פסק כרב נחמן:

מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו וכולי כתב רש"י שהפריש לנזירותו ומצאה שנגנבה ע"כ משמע דאפי' לא נגנבה אלא אחת מג' בהמות הצריך לנזירות וכן מדברי התו' הכי נראה אע"ג שכתבו שאין לו במה להביא קרבנותיו לאו דווקא כל הקרבנות שהרי אח"כ כתבו לשון יחיד בהמה וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות דין ב' וז"ל מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן וכו' כנ"ל:

תו' בד"ה מי שנדר בנזיר וכו' אבל בגניבה וכן חרבן נולד דלא שכיח הוא כו'. פירוש דנולד דלא שכיח מעיקרא גמר ונדר בלבו וכו' וכיון שכן לא מהניא בזה חרטה אח"כ להתיר נדרו משום דטעמא דחרטה הוא משום שעל ידי חרטה נעקר הנדר מעיקרו ולכן בדבר המצוי ושכיח להיות ואדעתא דהכי לא נדר הרי נעקר הנדר מעיקרו אבל בדבר שאינו מצוי הנדר אינו עקור מעיקרו לפי שכיון שאינו מצוי גמור ונדר בלבו בכל ענין לפי שסבור שלא יהיה וק"ל:

ע"א גמ' ואם משנגבה בהמתו נזר אינו נזיר. וכו' כתב רש"י הרי זה אינו נזיר דגזירות בטעות הוא ע"כ משמע דאינו צריך התרת חכם אלא הרי אינו נזיר וכיון שכן מה שכתב אח"כ וזו טעות של נולד טעה נחום המדי שהיה סבור שפותחין בנולד לאו דמשום הכי עשה להם התרה אלא הכוונה שאמר להם שאתם מותרין מי ו:

אבל מדברי התו' משמע דבעי התרת חכם וז"ל אינו נזיר כלומר הוי חרט' מעלייתא ומתיר לו החכם:

וקשה לי על דבריהם לכי מה שכתבו אח"כ דאיגלייא מלתא למפרע דנדר בטעות הוא ולא חל אפילו רגע אחד וכו' א"כ לא בעי התרת חכם. ומכ"ש לפי מ"ש עוד וז"ל ונראה דאפי' ב"ש מודו בהוא דלא הוי נזיר עכ"ל וכיון שכן אמאי צריך התרה שהרי לב"ה שס"ל דהקדש בטעות לא הוי הקדש הוא דאינו צריך התרה. והיה נ"ל דמ"ש התו' ומתיר לו החכם דהיינו שיאמר לו שמותר אתה ואינך נזיר. ומ"ש אח"כ והתירו נחום וכו' הוא שאמר להן שמותרין אתם שאינכם נזירים מעיקרא דלא חל כלל וטעה שפתח להם פתח זה שהוא נולד דלא שכיח ואעפ"כ אמר להם דלא חל נזירות כלל:

וכן ראיתי להרמב"ם בפירוש המשניות שכתב דמה שקתני היתרם אינו ר"ל התיר נדרם אלא שהתיר להם שתיית היין והטומאה וכו' אבל אילו התיר להם נדרם אין מחלוקת וכו' ומאמר חכמים כשחרב בית המקדש אינו נזיר שמורה בלי ספק שהוא אינו צריך הפרה וכו':

והנה הרי משמעות דבריו כמ"ש לדעת רש"י והתוספות ג"כ דאינו צריך התרה אם חרב קודם הנדר ואם חרב בהמ"ק אחר הנדר לא מהני בלא התרה משום דנולד הוא אבל אם על ידי התרה כגון שהתחרט על הנדר מהני. אלא דנחום המדי טעה דבלא התרה שצריך להיות על כל הנידר. דהוא על ידי חרטה דיניחם על הנדר מעיקרא היתר להם דאמר להם מותרין אתם משום שחרב בית המקדש ואמר שמאמר חכמים כשחרב בית המקדש אינו נזיר שמורה שאינו צריך הפרה לפי שלא חל עליו הנזירות נמשכו בזה אחר דעת ר"א שאמר פותחין בנולד דהוא משמע שאינו צריך התרה דהיינו חרטה שהוא צריך להתרה אלא הנדר לא חל ואינו צריך התרה והם עשו דין זה בהיכא כשחרב בית המקדש קודם דווקא דכה"ג לא הוי נולד וזה ששטפוה רבנן לר"א ואוקמוה בשיטתייהו דהיינו ששטפו דבריו מה שאמר בנולד הם עשו אותו כשחרב בהמ"ק קודם דווקא אבל בנולד שהוא שחרב אח"כ לא עשו כדבריו אלא צריך התרה כדינה שהיא על ידי חרטה ואמר שמכאן שאמר בש"ס כך הרי מתבאר שענין שאמר ר"א פותחין בנולד הוא לומר שאינו צריך הפרה אלא אחר שישאל לחכם מה הוא הדין יאמר לו שאין זה נדר מעיקרו. ואין צריך להפר הנדר על ידי חרטה והתרה ואמר ונתבאר מדבר שבאה בנדרים שהוא צריך הפרה דהיינו שתהא חרטה כדי שיכול להפר לדעת ר"א והא מחלק בנולד אלמא דזה משום נולד קא