ידי דוד ז

שם הריני כשמשון וכו' כתב רש"י ז"ל הריני כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה וכו' ודאי דט"ס וצ"ל הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה או שלא אמר וכו' אלא אמר כשמשון כבן מנוח כמו שעקר דליתות עזה וכו' דזה מוכרח ממה שפי' על הש"ס וז"ל דאי אמר כשמשון ותו לא וכו' ואי הוה אמר נמי כשמשון כבן מנוח לבד וכו' לה"ק בהדייהו כבעל דליל' וכו' וכן מוכח מדבריו ממה שכתב על המתני' לבסוף אלא אמר כשמשון כבן מנוח וכו':

תו' בד"ה מיין ושכר נזיר וכו' ואפי' כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי עכ"ל פי' דמעיקרא אמרו דהא דמשמע מהא קרא דמחד הוי נזיר הוא משום דהוא מיותר דכבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן ולמה ליה למכתב עוד מיין ושכר אלא לאשומעינן דאפי' מחד מהני הוי נזיר ואפי' שבא לפרש דנזיר דקאמר מהחרצנים דווקא וא"כ אינו נתפס במה שאמר נזיר מקורם אפ"ה בחדא מן מיני הנזירות הוא נזיר גמור דאפי' בחד מהני חייל נזירות עליו דלא כתב חרצן וזג בהאי קרא דמשמע דלא בעי עד שיזיר מכולהו אלא בחד מהני סגי דאל"כ כשבא הכתוב לבאר ענייני הנזירות הו"ל לבאר על החרצינים והזגים נמי ודוק:

בד"ה לאסור יין מצוה ביין הרשות כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר עכ"ל פירוש דלכאורה דמה שאמר הש"ס ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות משמע דבא לומר שאין כתוב זה מיותר עד שנדרוש בו כמו שדרשו רבנן אלא אתא לאסור יין מצוה כיין הרשות להכי אמרו שאין זה הכוונה דהיכא במשמעות דקרא זאת הדרשא אלא הכוונה זאת היתורא דקרא לאו לדרשא דרבנן אתא אלא אתא יתורא לאסור יין מצוה כיין הרשות:

בד"ה כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח נמי לא סגי עד שיאמר שלשתן כצ"ל דהיינו אפי' אמר כשמשון בן מנוח נמי לא סגי אלא עד שיאמר השלישי נמי שהוא סימן אחד מן השלישי שהם כבעל דלילה או כמו שעקר דלתות עזה. או כמו שנקרו פלשתים את עיניו ואמרו אח"כ דבאחד מן אלו השלשה לבד סגי שהם סימנים גם אם יהיו כל אחד לבדו:

בד"ה נזיר עולם מקיל ולא מגלח לגמרי וכו' שהרי נתלה בשערו ע"כ דמשמעות מקל משמע הכי דאינו מגלח לגמרי ונתנו טעמא להאי דינא משום דבעי כאבשלום דמה שכתוב באבשלום ובגלחו וכו' אי איפשר לומר דהיה מגלח לגמרי שהרי נתלה בשערו דהיינו דאם אמרינן דהיה מיקל דווקא תינח דאית ליה שיער ונתלה בו אבל אם היה מגלח לגמרי היאך נתלה:

אבל איכא למידק דאי' דהיה מגלח לגמרי וזה היה אחר שגרל שערו ובשלמא למאן דס"ל דמגלח אחת לל' יום או למאן דס"ל מערב שבת לערב שבת ניחא דבזמן מועט כזה לא יהיה בו שיעור להתלות בו אבל למען דס"ל דמגלח אחד לשנים עשר חודש ליכא ראיה ממה שנתלה בשערו דאימא שלאחר שגלח ונשאר שנים עשר חדש חסר יום שכבר גדל השיער נתלה. וי"ל כיון דלהנך תנאי ודאי הוא דלא היה מגלח לגמרי גם למאן דס"ל שנים עשר חודש לא היה מגלח לגמרי דהא לא נחלקו כי אם בזמנים דווקא כן נ"ל והרב תו"יט כתב על דברי התוס' אלו כלו' שהרי מעשה תליתו סמוך למעשה גלוחו היה עכ"ל ופי' דבריו שהרי כתיב ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי וג' שהוא הבאת קרבנותיו על תגלחתו בדקתני מתני' שהרי מזה למדו שאבשלום היה נזיר עולם כדלקמן ובאותו זמן נתלה בשערו אלמא שהתגלחת היתה הקלת שיער דווקא:

ולעדן שיש לדחות ראיה זה שאימא שכיון שהיתה כוונתו הוא למלוך בחברון אמר כך לאביו כדי שילך לחברון והוא עדיין לא הגיע זמן תגלחתו איזה ימים ובין כך ובין כך נטרד במלחמה ולא גלח ונתלה בשערו ואף אם תמצי לומר שאביו יודע זמן של תגלחתו מ"מ רצה להקדים איזה ימים כדי שיהיה מוכן כך יסבור אביו:

ע"ב גמ' דתניא ר' יהודא אומר וכו' ר"ש אומר וכו' שלא מצינו בשמשון שיצתה גזירות מפיו ע"כ פירוש דשמשון היה נזיר מבטן ואנן בעינן שידור בדבר הנדור וכן פי"רשי והתו' וא"כ ר' יהודא טעמיה הוא משום דלא בעינן דבר הנידר דהא כיון דפירש טעמיה ר"ש א"כ ודאי דר' יהודא דפליג עליה הוא על האי טעמא ולפי זה מה שאמר הש"ס אח"כ לימא בפלוגתא דהני תנאי קמפלגי וכו' הכוונה אם ר' יעקב ור' יוסי פליגי בהכי ג"כ. דלאו אם ר' יהודא ור"ש פליגי בפלוגתא דר' יעקוב ור' יוסי דר"ש כבר פירש טעמו ור' יהודא דפליג עליה הוא דלא ס"ל האי אבל דברי ר' יעקב ור' יוסי אינו מפורש בדבריהם טעמא. ולפי זה אתי שפיר מה דקאמר הש"ס לא דכולי עלמא בעינן דבר הנידר ושאני הכא דגבי בכור דהיינו דכע' דקאמר הוא על ר' יעקב ור' יוסי אבל ר' יהודא ודאי ס"ל דלא בעי דבר הנידר ולא מסתבר לומר דהכי קאמר לא דכ"ע וכו' כל הני תנאי ושאני בכור דכתיב לה' ומרבינן מניה בבור דהוי כעין דבר הנדור וכן ר' יהודא נמי מרבה מלה' דכתיב גבי נזיר גם נזיר שמשון דהוא דמי לשאר נזירים משום דמשמע דר' יהודא פליג על דברי ר"ש על הך טעמא דס"ל דלא בעינן