ידי דוד סח

ואעפ"כ קדוש היא דומה לההיא דהיו. מהלכין בדרך וכמו שפירשתי:

והשתא לפי פירוש זה אינו עולה התירוץ שכתבו התו' לקושיא דש"ס מה אילו אמר הרי זו תחת זו לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא וכו' כד אמרינן דב"ש דבטעו' גמור הוי הקדש כמו שכתבו בד"ה ת"ש ששה וכו' וז"ל דליכא מלתא בענין אחר כלל אין לנו כח לסתור דבריו בכל הכי גבי הקדש איכא לפור' מלתא בהדי' כדב ע"כ דהרי לפי פירושינו אין מפר' מלת' כדבריו לא ללישנא קמא ולא ללישנא בתרא והתירוץ לדעת רש"י ז"ל לתרי לישני הוא מבואר דהתם בתמורה הוא מבאר להדיא דאינה נתפסת תמורה אלא עד חבי היום אבל בזה דידן מה שהוקדש לבן ללישנא קמא ושחור ללישנא בתרא משום דהקדש בטעות הקדש וכמו שפירשתי דנתפס תכף במה שאמר ראשון. או במה שאמר שחור ודו"ק ועיין מ"ש לקמן בד"ה מתניתין היו מהלכין בדרך וכו':

בד"ה אביי אמר לא ס"ר וכו, דיליפנן מתמורה דהוי הקדש אפי' בטעות לכאורה קשה דאין זה דומה לתמורה דטעות דתמורה הוא דומה שטעה בדבורו הפך מחשבתו הוא דנתקדש אבל הכא הטעות שהוציא בפיו שהוא השחור לא נתקדש אלא מה שהיה בדעתו:

וי"ל דשאני תמורה דבדבורו שהוציא מפיו אין בו לפרש פירוש המורה על מה היה בדעתו ולכן נתקדש מה שמוציא מפיו אבל הכא הרי הוציא מפיו ג"כ מה שהיה בדעתו שהרי אמר ראשון אלא משום שטעה במה שאמר ג"כ שחור לא איכפת לן בהאי טעותא אלא יהבינן ליה מחשבתו ודיבורו שהרי' אמר אלו ידע שראשון יצא לבן לא היה אומר שחור אלא לבן וכמו זה כתבתי לעיל בד"ה מאי טעמייהו דב"ש וכו'. אבל נ"ל עיקר דכוונת הש"ס דכמו תמורה דהתפיס לבהמה בתמורה בטעות שלא לשם שלמים היתה דעתו לא אעולה ואעפ"כ נתפסת בה הקדושה של תמורה שאמר ואע"פי שהיא נעשית בטעות ג"כ הכא שרוצה לעשות הקדש ראשון שיצא מביתו אע"פי שעשה בטעות שסבור שהוא שחור שיבא ראשון שלהכי אמר שור שחור אין אנו אומרים שאין ההקדש חל כיון שהוא בטעות אלא ההקדש חל וכמו שרוצה להקדיש הראשון ואע"פי שיש בו טעות ודו"ק:

ע"ב אביי אמר לא קס"ד וכו' פיר"שי ומאי דקשיא לך לב"ש מה אלו וכו' אמר להו אי' הוה ידענן דלבן נפק לא אמר שחור אלא לבן והוי טועה בהקדש ומשים הכי הוה הקדישו הקדש פירוש דלעולם ילפינן מתמורה וכמו תמורה דתופסת קדושת תמורה אע"פי שהיא בטעות גם ההקדש אע"ג דהוא בטעות נעשה שחשב ששחור דיצא ראשין אעפ"כ ההקדש חל על הראשון ואע"פי שהראשון חשב שהיה שחור ולא אמרינן כיון דהקדש ראשון היה בטעות לא יחול ההקדש כלל אלא חל ההקדש דראשון כמו שאמר דראשון קדוש וג"כ דומה לששה שהיו מהלכין וכו' שאין שום אחד מהן נתכוון לנדור אלא מה שאמרו הריני נזיר הוא משום שסבור כדבריו כן הוא בודאי דלהכי אמר הריני נזיר שיודע שלא יהיה הפך דבריו כדי שיהיה נזיר ואעפ"כ נתפסו במה שאמרו הריני נזיר ואע"פי שנזירות זה היתה בטעות מעיקרא שסברו שכדבריהם כן הוא ולא יהיו נזירים משום דנזירות בטעות הוי נזירות ולהכי נתפסו בנזיר במה שאמרו כל אחד מהם הריני נזיר וג"כ ההקדש נתפס על הראשון במה שאמר ראשון יהיה הקדש ואף ע"ג דההקדש ההוא דראשון הוא בטעות שסבור שיצא שחור מ"מ נתפס במה שאמר ראשון אבל עכ"פ עסיקינן שאמר אלו ידעתי דיצא לבן ראשון הייתי חומר לבן דאל"כ הוי כאילו לא הקדיש כלל ודמי לתמורה אלו אמר הרי זו תחת זו לחצי היום וכו' ולא דמי לנזיר דהוא נתפס במה שאמר הריני נזיר מיד ולא מהני במה שיפר אח"כ אם לא ימצא כדבריו דווקא משום דבתחלת דבריו אדם נתפס והם אמרו כל אחד הריני נזיר בתחלה דבאמירת הריני נזיר נגמר הנדר כלו ואינו כמו ההקדש שלא יגמר ההקדש עד לבסוף שאמר יהיה הקדש שאמר מתחלה שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה הקדש שאם לא היתה כוונתו בראשון שאמר הוא ניחא ליה בין יהיה שחור או לבן הוא מקדיש ומה שאמר שחור הוא משום שסבור שיצא שחור ראשון ואם ידע היה אומר לבן. א"כ הוי ליה כאילו לא הקדיש הלבן כלל כן נ"ל לומר לדעת רש"י ז"ל ודוק היטב:

והקתני דינר של זהב שיעלה תני שעלה ע"כ כתב רש"י ואח"כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן ע"כ פירוש דקשה לו שעלה בידו כבר הרי ידע אם הוא של כסף או של זהב ואיך יאמר אלו ידעתי שהוא של כסף הייתי אומר של כסף להכי פירש ששכח ואח"כ נזכר שהוא של כסף. אבל התוספות פירשו שמעיקרא לא נתן דעתו ואח"כ נתיישב בדבר וניכר שעלה בידו של כסף או איפשר לומר דוניכר ט"ס וצ"ל ונזכר והוא כמו פירוש רש"י ז"ל:

אמר רב חסדא וכו' קס"ד כי מקדיש בעין רעה מקדיש ואמרי ב"ש הוי הקדש כתב רש"י ואם איתא לרב חסדא דלבן עדיף טפי אמאי הוי הקדש והא מאן דמקדיש בעין רעה מקדיש ע"כ. קשה לי כיון דאיירי כדאמר אביי באמר אלו ידענא דלבן יצא ראשון היה אמינא לבן מאי קא מקשה והלא הוא אומר שרצונו להקדיש היפה ואם כוונתו כמ"ש התו' דודאי משקר הוא שלא נאמין אותו במה שיאמר כך אע"פי שאין נראה כמו התוס' הוא מפרש דלא הזכיר מזה כלל גם על זה תימה גדולה דלמה ישקר כדי להפסיד וגם שמביא חולין לעזרה.