ידי דוד סו

ואח"כ ראיתי להרב ז"ל שכתב בראש הפרק וז"ל ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש דילפינן מתמורה דהוי אפילו בטעות דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש ודרשינן יהיה לרבות שוגג כמזיד ע"כ דהשת' מה שכתב אח"כ לא חשו להשיבם עיקר טעמא הוא על האי ילפותא וקאמרי ממעשר בהמה אלא דלהאי פירושא לא אתי שפיר דקאמר אלא לדבריהם וכו' קאמרי להו דמשמע דלפי טעותם ואל לדבריהם דגם הם מודים וכדקאמרי אי אתם מודים וכו' אלא דקשה לי על מ"ש דמתמורה ילפי ב"ש והלא טעם זה נסתר ממה דהקשה עליו מה אילו אמר הוי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא וכו' וכן כתבו התוס' וכן ראיתי להרב המאירי דפירש כך בדברי רב פפא ונראה אע"ג דבתחלה רב פפא משום קושיא מה אילו אמר וכו' סתר להאי דיליף מתמורה ואוקים לה בדאית ליה תרין ותלת שוורים שחורים מ"מ כד מכריח הש"ס ממתניתין דהיו מהלכין בדרך וכו' דודאי דב"ש ס"ל דהקדש בטעות הוי הקדש אזי ודאי דמתממורה יליף כדאמר מעיקרא הש"ס והך קושיא דפריך הש"ס עלה מה אילו אמר וכו' יש להשיב עלה וכן ראיתי להתו' בד"ה ת"ש ששה וכו' וכן ראיתי נמי להתו' בד"ה אמרו ב"ש לב"ה וכו' דטעמא דב"ש כדמפרש בגמ' דיש לומר מתמורה ילפי דהוא כדברי הרע"ב ז"ל:

תו' בד"ה מאי טעמיהו דב"ש ילפי תחלת הקדש וכו' וכמתני' נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה הקדש וכו' והא דקאמר שחור כסבור ששור שחור יצא תחלה ע"כ לפי דבריהם אלו דדעתו היתה להקדיש מה שיצא ראשון בין שחור בין לבן ומה דנקט שחור שסבור שיצא שחור תחל' להכי יהבינן ליה מה שהיה בדעתו שיצא ראשון הוא הקדוש. א"כ לא דמי לתמורה שנתקדש מה שלא היה בדעתו להקדישו שהוא היה בדעתו לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים וכיון שדבריו כך אע"ג שהוא בטעות מקיימין את דבריו דיהבינן ליה טעותיה אבל הכא לא יהבינן טעותיה אלא מה שחשב בדעתו ולא דמי לתמורה דבשלמא לפי מה שפירשתי לעיל על דברי רש"י בלישנא קמא אתי שפיר דילפינן מתמורה דדומה לתמורה דנתפס במה שהוציא בשפתיו שאמר ראשון ואע"פי שהיה בדעתו להקדיש השחור שהרי אמר שור שחור מ"מ נתפס במה שאמר ראשון דטעה במה שאמר ראשון כמו התם דטעה במה שאמר שלמים. ואתי שפיר הקושיא עלה ולב"ש וכו' כמו שפי' שם רש"י דאמאי לבן יהיה קדוש משום שאמר ראשון הרי מפרשינן דבורי' במה שאמר ראשון שהוא ראשון לשאר שוורים אחרים שיצאו אחריו מן הרפתי יעו"ש. וי"ל דודאי דמכ"ש אתי מתמורה ומה בתמורה יהבינן ליה מה שלא היה בדעתו כיון דהוצי' בשפתיו כ"ש הכא דדעתו היתה להקדיש מה שיצא ראשון ואמר ראשון דיהבינן ליה דעתו כמו שאמר, ולא מעכב מה שאמר שחור דטעה דהוא סבור ששחור יצא תחלה ולהכי פירשו הקושייא ולב"ש וכו' אדרבה נאמר דאין דעת האיש להקדיש כ"א שחור ופיו ולבו שוין ואיך נאמר שיש במשמעות לשונו שרצה להקדיש הראשון ואפי' הוא לבן דהא בתמורה נמי לא נוכל לשנות בדבריו דאילו קאי בצפרא וכו' יעו"ש דודאי דאם נאמר דפירוש ראשון הוא כס"ד דעל כל גוונא קאמר אתי שפיר דמכ"ש אתי מתמור' אבל נוכל לומר דאדרבה דאין דעת האיש להקדיש כי אם השחור ופיו ולבו שוין וכו' והכוונה כשיצא השחור ראשון אזי לבו ופיו שוין ועכשיו שיצא הלבן. תחלה אינו קדוש לא הלבן משו' דאין דעתו להקדיש כי אם השחור וגם השחור אינו קדוש כיון דלא יצא ראשון דלא דמי לתמורה ולהכי אצטריך רב פפא לומר דאשחור קאי וכגון דהיו לו שחורין הרבה וכוונתו לומר שור שחור שיצא ראשון לשאר שחורין יהיה הקדש וכמו שפירשו בדיבור שאחרי זה. ורב פפא ס"ל דלאו מתמורה ילפי דאין זה הקדש בטעות דודאי דבשחור דלא אית ליה שחורין אחרים לא נפקא מתמורה דקדש השחור וכמ"ש:

בד"ה והא שור שחור קאמר וכו' ופי' כיון דלית ליה אלא אחד לא שייך לקיים דבריו ולומר ראשון לשחורין דא"כ לא לימא ראשון שא שחור פירוש דלא שייך לקיים דבריו להקדיש השחור כדי שנאמר ראשון לשחורין קאמר דהא ליכא אלא שחור אחד ואם כוונתו להקדי' השחור א"כ לא לימא ראשון אלא יאמר שור שחור שיצא מביתי הקדש ומשני לא צריכא דאית בהו תלתא דהיינו דמוכרח לומר דזה דאצטריך התנא לאשמועינן דעסיקנן דאית בהו תלתא דלהכי כד אמר ראשון הוא ראשון לשחוריו דאמר ולא תידוק והא שור שחור קאמר דאי לאו הכי איך שייך לפרש דברי ב"ש ודו"ק:

בד"ה ה"ג וב"ה א"כ שיצא בראשון וכו' דלא הוי ליה למימר שיצא מביתו ראשון דמשמע דיצא מן הבית תחלה ע"כ פירוש עכשיו דאמר שיצא מביתי ראשון ויצא הלבן תחלה הרי השחור לא הוקדש כיון דלא יצא ראשון והלבן ודאי דלא קדוש כיון שאין כוונתו להקדיש אלא השחור וק"ל:

בד"ה וסברי ב"ש הקדש בטעות לא הוי הקדש וכו' וי"ל ב"ש קאמרי לב"ה למאי דטעיתו וסבירתו דטעמא דידן משום הקדש בטעות וכו'. קשה לי על זה כיון דאמרי ב"ש דהם מודים דהקדש בטעות לא הוי הקדש מאי קא מותבו ליה לפי מה שטעו בדעתם והרי הם עצמם מוכרחים לחלק בין זה לזה ומה שיחלקו הם גם ב"ה מחלקים ואינו דומה להך דנדה דקא מותבו ב"ה לב"ש מהך דקופה קא מתרצי לה גם לפי טעות ב"ה בדעת ב"ש לומר דאין זו קוש' גם לפי טעותכם