ידי דוד סב

דאי' ליה ב' שערו' אבל לא ידעינן אי הני ב' שערו' הוו ביה כשהדירו אביו או עד השתא אזי מספיקא ימנה ב' נזירות דבראשונה עשה דדילמא לא הוו ביה הני ב' שערות כשהדירו אביו ותכף עשה דחל נזירות אביו וצריך לעשות נזירות משום נדר אביו מיום ההדרה או דילמא היו אלו שתי שערות כשהדיר אביו וכיון שבא לב"ד לאחר זמן ואמר אי לא מצי אבי להדיריני אהיה בשביל עצמי וצריך לעשות משום נדרו זה יהיה מיום זה והלאה ל' יום ומה שעשה מקודם הוא של אביו דעכשיו הוא שנדר וא"כ הרי שתי נזירות הוא דהימים הא' של אביו ומכאן ולהבא שלו לעשות ל' יום אחרים ומתניתא קתני שאינו עושה אלא אחת מיום שהדירו אביו ומשני דלרבי ודאי צריך דיתיב דליה ודאבוה דהיינו דאף אם היה זה ביום אחרון של נזירות אביו צריך לישב עוד שלשים אחרים כיון דאמר אהא בשביל עצמי הרי נתפס בנדר עצמו מעכשיו ל' יום. ומה שכתב עוד ואי מייתי במצעי מאי דודאי השתא אייתי וכו' אין הכוונה דנתברר לן דודאי וכו' אלא דאנן ניחוש שמא אייתי במצעי ובודאי נדר אביו נדר זה כוונת דבריו נ"ל. ולפי לישנא דא יהא פירוש הניחה לר' יוסי בר יאודה כך דבשלמא לר' יוסי בר יאודה דאמר דהביאו אביו לבדקו אם הגיע לעונת נדרים שהיה יותר מי"ב שנה ויום אחד ולא בשביל השערו' שעדיין לא הגיע לזמן השערות ניחא דאמר להם לא תטרחו לבדקני דממה נפשך אני נזיר דאם אני קטן שלא הגעתי לעונת נדרים א"כ הריני נזיר בשביל אבא ואם אני גדול שבאתי לכלל עונת נדרים ונדר אבי כמאן דליתיה דמי אהיה בשביל עצמי דבעונת נדרים לא שייך ספיקא דמצעי כיון דזה תלוי בזמן ודאי דמה שקבלו דבריו ולא חששו לחשש' זו הוא משום דהיה הכל בזמן אחד אבל לרבי דהוא תלוי בהבאת שערות ולא בזמן כיון דאיחר לבא שייך דבשעת ההדרה לא הביא שערות ומאי דביני ביני הביא ב' שערות דהיינו שהיו קטנים דלא מקרי שערות ומאי דביני ביני גדלו מעט אחר דמקרי שערות כן נ"ל אלא דקשה לי דלפי לישנא דא דאם הביא ב' שערות בתוך נזירות אביו לא פקעה נזירות אביו שהרי כתב ולאחר שבא לב"ד קאים בנזירות דאבוה דמשמע דאם לא הביא בשעה לב"ד דיינו לומר דקאים בנזירות דאבוה אע"ג דאח"כ הביא שערות דהעיקר שעת עמידתו בב"ד ואמר אהא בשביל וכו' דאם לא הביא שערות באותה שעה אע"ג שהביא אח"כ בתוך נזירות אביו עדיין קאים בנזירות של אביו וזה דלא כהתוספתא דלעיל וא"ל דלישנא דא מפרש דמה דקתני בתוספתא או שהביא שתי שערות הוא קאי על תחלת נזירות אבל אם הדירו כשהוא קטן אינו מתבטל בהבא' שערו' וכן נרא' שזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ב' מהל' נזירות דין ט' וז"ל ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש ע"כ דמשמע דבתחלת נזירות דווקא ולא כתב ג"כ אף בשכבר הדירו והתחיל למנות וכן נראה מהכ"מ שזה שכתב רבינו על תחלת נזירות דציין עליו דפסק כרבי דהוא על תחלת נזירות. אח"כ ראיתי להתי"ט בספ"ג דסוטה שנראה לו. שדעת הרמב"ם דנזירות אביו מתבטלת בהבאת הסימנים ודייק הכי מדבריו יעו"ש ולעד"ן דלא דיוקא הוא ודיוקא דידן עדיף. עוד כתב שנראה לו מדברי רש"י דהאי סוגיא דמשמע קצת דסברתו דאינה מתבטלת בהבאת שערו מלשונו שכתב בכאן אי אייתי ב"ש ערו' מעיקרא ונראה דקאי אלישנא קמא נמי דריהטא דלישניה משמע קצת הכי וכבר כתבתי בפירו' לישנא קמא דרש"י דאדרבא ס"ל דאם הביא שתי שערות באמצע נתבטלה הנזירות והוא מוכרח כמ"ש אלא דהתי"ט לא נחית להאי ומה שנראה לו פשט דברי רש"י כתב או מיפשר דהרב ז"ל מפרש לדברי רש"י באופן אחר:

מאי טעמא אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר וכו' פירש רש"י מ"ט חין האשה מגלחת על נזירות אביה משמע מזה דהשאלה היא דלמה תשתנה האשה מהאיש אבל האיש פשיטא ליה. ונראה לומר דודאי ידע דבן מגלח על נזירות אביו דהא אצטריך קרבנו משום דדינו בנזיר כך כדקתני ברייתא לעיל אלא דקא בעי דמאי שנא איש מאשה כיון דגם באיש לא היה יוצא בקרבנות בעלמא אלא דווקא בנזי' כדקתני בברייתא דבאשה נמי אמרינן כך דמא שנא ותרץ לו דהלכה היא בנזיר דהיינו דמה דאצטריך קרבנו משום דמגלח על נזירות הוא מכח דהלכה היא ואנו אין לנו ללמוד אלא בן דבאה ההלכה ולא בת דודאי דכוונת רבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר לאו לאשמועינן דהבן טעמו הוא דהלכה דודאי המבעי ידע לה כדקתני בריית' ולא בעי אלא על מה דאשה לא דעלה קא מתרץ דטעמא דבת דלא משום דלא באה ההלכה אלא לבן דווקא ולהוציא הבת דלהכי נמי אצטריך ההלכה ועל זה קא פריך דלמאי לאצטריך ההלכה לומר בן כדי שנדע דבת לא יאמר דאדם יכול לגלח על נזירות אביו ולא ממעט מקרבנו אלא בדעלמא ואנן ידעי' דבת במקום בן לאו כלום ולמה אצטריך ההלכה לאודעינן זה בפירוש ותרץ לו דאם משום בת במקום בן לא אצטריך לאשמעינן ולא אצטריך אלא משום בת דהיא יורשת דאם אתיא ההלכה לומר דבן יוצא בקרבן אביו הוה אמינא טעמא הוא משום ירושה וגם הבת תביא על נזירות אביה להכי אצטריך לומר ההלכה לומר בפירוש בן דלמעט בת בשום אופן ומה שפירש רש"י שהבן מגלח ואין לנו ללמוד וכו' ולא קאמר שהלכה היא בנזיר בפירוש דבן דווקא ולא בת הוא דאם כך כוונת ר' יוחנן מאי קא פריך פשיטא עד דאצטריך לו' מהו דתימא וכו' דהדבר מבואר דהלכה באה לומר בפירוש דאין