ידי דוד נט

בכל המצות חייב לחנך את בנו במצות אבל האשה דאינה חייבת בכל המצות אינה חייבת לחנך את בנה או משום דאשה רשות בעלה עליה אינה חייבת לחנך את בנה במצות. איפשר דמשום דמתני' אח"כ קתני האיש מגלח על נזירות אביו וכו' נקט נמי הכא האיש והאשה:

דף כ"ט ע"א גמ' אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות פירוש דאין הלכה בנזיר כדקאמרת אלא טעמא דאיש מדיר בנו בנזיר הוא כדי לחנכו במצות ולא צריך לומר דטעמא דאשה אינה מדרת בנה בנזיר דמנה נשמע דאין האשה חייבת לחנך את בנה ומה שאמר הש"ס אי הכי הוא כדי לפרש דברי ר"ל שכך כוונתו:

קסבר בנו חייב לחנכו בתו אין חייב לחנכה כתבו התו' תימא דאמר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין עליו להפרי' וקאמ' אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב ע"כ פירוש דמשמע להו דאם במצוה חייב לחנך אותו כ"ש למונעו מן העבירה וקס"ד דאב לאו דווקא דגם ב"ד במקום אב קיימי וא"כ אמאי אין מצוין להפרישו ותירצו דחינוך אלא להזהירו לקיים המצוה אבל להזהר מלעבור אין זה חינוך ולפי זה גם האב אין מפריש בנו מהעבירה כמו ב"ד ולפי תירוץ ר"י שכתבו אח"כ דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא א"כ דינא הוא כמו שחיי' אביו לחנכו במצו' כך מצוה להפרישו מן העבירה:

עוד כתבו והכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן וכו' צריך לחלק בדבר ע"כ ולי נרא' דתענית שאני שאם אינו מרגילה מעכשיו להתענות כשתגדל קשה עליה להתענות ולא אתיא להתענות:

לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בנדרים וכו' כתב רש"י ז"ל כגון להדירו להביא קרבן פירוש שיאמר הבן הרי עלי קרבן שהוא נדר שחל אע"פי שהוא עדיין לא הגיע לעונת נדרים אבל נ"ל דאינו דומה לנזירות דמדירו אביו דהתם אביו אומר לקטן הרי אתה נזיר או שיאמר בני פלוני נזיר או הרי זה בני נזיר אבל כאן צריך שיאמר הבן וא"כ אינו דומה וגם לדברי התוספות לא אתי:

וראיתי מי שפירש כגון שיאמר קונם פירות הללו עליך אם אינך עושה מצוה זו דזה ודאי דומה לנזיר שאביו הוא מדירו:

קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ע"כ דבלאו הכי היה אסור להקיף כל הראש אע"פי שהוא קטן דאף לתירוץ התוספות דלהזהיר מלעבור אין זה חינוך ואין מצוין להפרישו מהעבירה. מ"מ קא עבר גדול המקיפו ואף אם תמצי לומר דתקפינו אשה דאינה בבל תקיף מ"מ לא היה להם לתקן דבר שהוא נאסר בגדול:

קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא כתבו התו' והאימורים של חטאת איכא למימר יעלם לשם עצים והדם יזרוק לשם מים ע"כ נראה דס"ל דלא אמרו לאו דאורייתא אלא בהבאה אבל בהעלאה אסור מדאורייתא להכי אמרו דיעלם לשם עצים וכו' אבל בזבחים דף ע"ח ע"ב קא דייקי מהכא דאף בהעלאה אינו אסור מדאורייתא:

קסבר כרבי יוסי בן יאודה דאין שחיטה לעוף מן התורה כתבו התוס' ולא בריכה שא נחירת סימנים להוציא הדם דרך הסימני' וכו" פירוש כיון דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר אלמא צריך שפיכת דם מן הסימנים על זה אמרו דשפיכה דקרא דרך נחירה מן הסימנים ולא דרך שחיטה וק"ל:

מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת וכו' משמע דחטאת העוף שבאה על הספק הוא פשיטא ליה אלא דבא לומר שאינה נאכלת ואין זה כלום דכולה מלתא יליף לה מהאי קרא אלא דבא הלשון שלא בדקדוק:

תלמוד לומר והזב את זובו וכו' ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק כתב רש"י דמה זכר מביא קרבן בהמה על ודאי אכל חלב בשוגג וה"ה לודאי זיבה אף נקבה מביאה קרבן על ודאי לידה חטאת העוף ע"כ זה ודאי אינו צריך הקש דבקרא מפורש אלא משום חלוקא שנית ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק וכמו שמפרש לה אח"כ רש"י ז"ל מה זכר מביא אשם תלוי על ספק אף נקבה מביאה קרבן על ספק לידה והנה פירוש זה מוכרח כך הוא לפי שהתנא בא לומר דחטאת העוף בא על הספק דלהכי אקשייה קרא דאי הספ' דקתני בנקב' הוא דקתני בזכר שהו' אשם תלוי למאי צריך הקש והלא מפורש בקרא דבענין שחייב הזכר קרבן על שגגתו כן הנקבה אלא ודאי דכוונ' ההקש לומר דבר שאינו מפורש ולהכי צריך לומר דכמו דהזכר מביא על ספיקו אשם ג"כ הנקבה מביאה על ספיקה דמיוחד לה ולא לזכר שהיא ספק יולדת ולהכי כיון דכוונת הפסוק במה שאמר הנקבה הוא על דבר המיוחד לנקבה להכי בתחלת ההקש דמה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ג"כ נפרש בודאי של הנקבה הוא המיוחד לנקבה שהוא ודאי לידה ולא ודאי קרבן דחלב וכיוצא וקאמר ומה זכר ממין שהוא מביא על הודאי מביא על הספק אף נקבה וכו' ופיר"שי ועדיין לא שמענו אם ממין בהמה אם ממין העוף וכו' הכוונה הגם שלמדנו שהנקבה בספקה המיוחד לה שהיא הלידה תביא קרבן על הספק מ"מ עדיין איפשר לומר שהוא מין בהמה אבל ממה שמצינו שהזכר ממין שהוא מביא על ודאו שהוא בהמה מביא על ספיקו שהוא אשם תלוי בהמה ג"כ הנקבה ממין שהיא מביאה על ודאה המיוחד לה שהוא מין עוף מביאה ג"כ מין עוף על ספיקה המיוחד לה שהוא ספק לידה וג"כ ספק זיבה מביאה כודאה מין עוף ותשלום דבריו הם מבוארים: