ידי דוד נז

אינה נזירה שכבר הפר לה בעלה וגם בלא נטמאת אם לא הביאה עכשיו כי אם קרבן אחד ועדיין לא הפרישה שנים האחרים אם אנו אומרים אינו מופר וצריך להביאה הרי מביאה חולין בעזרה. ואיפשר דקאמרי הכי אליבא דמ"ד לקמן דף כ"ט דחולין בעזרה לאו דאורייתא אפי' בהעלאה דמשום חינוך בנו יכול להביא קרבן ג"כ הכא לסברת ר"עק משום הפסד קדשים אף אם הפר לה אינו מופר ואע"ג דשייך להביא משום זה קרבנות כמ"ש כיון דחולין בעזר' מדרבנן לא חיישי:

בד"ה בד"א שאינו יכול להפר וכו' וקשה לישנא דאי איפשי דהוה ליה למימר משום עינוי וכו' פירוש דלפי מה שנרא' דקאי אדברי דת"ק שבא לומר דבתגלחת טומאה אפי' דנזרקו דמים יכול להפר משום דאיכא עוד עינוי דיין א"כ לא אתי לישנא דאיפשי דמשמע דהוא עכשיו דבא לאשמועינן והרי ת"ק כל דבריו לומר דמשום פורתא דעינוי יין מה שיש בין שחיטה לזריקה יכול להפר ב"ש בזה הארוך ומה אי איפשי דקאמר הוא למימר משום עינוי דבזה אע"פי שנזרק כיון דאיכא עוד עינוי יכול להפר ולהכי פירשו דקאי אדברי ר"ע דקאמר משום הפסד קדשים לא חיישנן לעינוי התם בתגלחת טהרה דהוא פורתא מה בין השחיטה לזריקא אבל בתגלחת טומאה דהוא עינוי גדול מודה דיכול לומר אי איפשי בעינוי גדול כזה וק"ל:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נזירות אע"ג דפסק דלא כר"עק פסק להאי בד"א אלמא דס"ל דקאי את"ק:

בד"ה תגלחת מעכבא וכו' מצי מפיר בעבור ההיא שעתא פורתא דאסירא ביין עכ"ל פירוש דלר"א דתגלחת מעכבת מלשתות יין א"כ אפי' נזרקו הדמים כל זמן שלא גלחה אכתי אסורה ביין וא"כ מצי להפר לה משום הך עינוי דיין עד שתגלח ולהכי מתני' דקתני כיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר לה היא דלא כר"א:

תנא דידן סבר כיון דאזדריק וכו' ע"ב גמ' ודאי דלא צריך לומר תנא דידן וכו' דאנן עליה קאמינא דלא כר"א אלא משום דרוצה ליתן טעם דר"עק ולימפרך עליה להכי קאמר תנא דידן וכו':

משום הפסד קדשים וכו' הדם יזרק והבשר יאכל ע"כ כתבו התו' ופריך וכו' ואפו' יזרק דמו סתם כשרים דסתמא שלא לשמן קיימי ע"כ פי' הכא דהפר לה ואינה עוד נזיר' שוב אין עומדין לשמן ולהכי סתמא שלא לשמן קיימי אבל בשאר זבחים סתמא לשמן קיימי וכמ"ש לקמן בדיבור שאחר זה דכן מפורש בזבחים דף ב' אבל איכא למידק דמנין להו לומר כך דהא ר' זירא קאמר ויזרוק דמן שלא לשמן משמע דבעי כך בפירוש ואיפשר לומר כיון דמייתי מכבשי עצרת והתם קתני הדם יזרק משמע דיזרק בסתמא ולא בעי בפירוש שלא לשמן אבל רש"י ז"ל פירש יזרק שלא לשמן. ואין משמעות הברייתא כך אלא דיזרק סתם וכן ראיתי להרמב"ם בפט"ו מהל' פה"מ דכתב סתם הדם יזרק:

ואם זרק הרצה להקטיר אימורין לערב פירוש רש"י ובלבד שאימורין מקטיר לערב:

משמע דציווי הוא שלא יקטיר ביום שבת האימורין ואין זה משמעות הברייתא דקתני להקטיר אימורין לערב אלא הכי משמע דהורצה כדי שיכול להקטיר אימורין לערב דמהניא הך זריקה אעפ"י שזרק באיסור:

כתבו התו' בד"ה כבשי עצרת וכו הדם יזרק בי"ט עצומו וקאי ארישא שלא לשמן וכו' פירוש דאם קאי נמי אשחטן לפני זמנו יזרוק הדם באותו יום עצמו והבשר יאוכל ואם כשלא לשמו ובי"ט יזרק הדם באותו היום עצמו וכן בשחטן לאחר זמנן דיזרק הדם באותו היום עצמו והבשר יאכל ומי הכריחם לפרש דפירוש יזרק הדם דקתני הוא קאי אי"ט עד שהכרוחו לפרש דקאי ארישא שלא לשמן:

ואיפשר דמשום דקתני אח"כ ואם היתה שבת לא יזרק דמשמע דמה דקתני יזרק הוא קאי אי"ט ועלה קאמר אבל אם היה שבת וכו' דהיינו דבי"ט הוא דקאמרינן הכי אבל בשבת לא יזרק דהא בשבת דקתני אי איפשר לפרש דקאי גם אשחטן לפני זמנן או לאחר זמנן. דמי לא ידע דאם שחט קרבן נדבה בשבת דלא יזרוק דמו אלא קאי אי"ט דבא בשבת דקמ"ל דאע"ג דהם קרבן ציבור לא יזרוק דכיון דידחו משום ששחטן שלא לשמן תו לא דחו שבת ומשמע דמה דקתנא יזרק הדם קאי אי"ט ומוכרח דקאי אשלא לשמן ודוק:

בא"ד ואם היתה שבת לא יזרוק דהוי כמו תיקונו ותדרבנן אסור כצ"ל ופירוש דאסור לזרוק משום דמתקן ליה לקרבן דעל ידי שיזרק הדם הרי מתקן האימורין להקטרה והבשר לאכילה שאם לא יזרק הדם הרי נפסלו ומשום דמתקן הוא אסרו רבנן לזרוק:

בא"ד וא"ת דהנך כבש עצרת נמי כצ"ל. בא"ד וצ"ל דלא דמי דהם כבשים מעיקרא וכו' נעשה סתמא לענין להתיר בלזרוק דמן עכ"ל פירוש דמתרצי על הקושיא דהקשו דלא דמו לכבשי עצרת דלא נשחטו לשמן ולהכי יכול לזרוק דמן שלא לשמן אבל הכא דנשחטו לשמן אינא יכול לזרוק דמן שלא לשמן ומייתי ראייה להכי מהך בעיא דהוא דנשחטו לשמן מהו לזרוק דמן שלא לשמן אלמא דבמקום דנשחט לשמן לא יוכל לזרוק דמן שלא לשמן דעל זה תירצו וצ"ל וכו' דהיינו דהתם אע"פי שנשחטו לשמן כיון דאבד הלחם כאלו אבד הזבח דלהכי קא בעי אם מהני להו לזרוק דמן שלא