ידי דוד נה

מגלח על נזירו' אביו לאפו' במעות שמצינו שמגלח על מעות אביו אימא ג"כ שיוצא במעות אביו אפי' מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה ת"ל קרבנו וכו':

אבל קשה דאיך שייך לומר אבל יוצא במעות שהפריש אביו אפילו מן החמורה על קלה וכו' והלא הילכתא באה דווקא בנזיר:

ואיפשר לומר דבנזיר וכיוצא שהם מעות סתומין ולא אמרו בנזיר דוקא אלא אחר שכתב קרבנו שא דאכתי קשה דא"כ לא אמרי' אלא במעות סתומים והוא רוצה לומר שיוצא במעות שהפריש לחובתו דמשמע שהמעות היו מפורשים לחטאת אביו. ומה שכתבו התו' דמ"מ כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות אביו. לא סליק לדברינו דאמרנו דבנזיר וכיוצא שהם מעות סתומים:

והעיקר נ"ל לומר דודאי דמה דאצטריך קרא לומר דאינו יוצא בקרבן אביו אע"ג דאיתא הילכתא דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא דהוה אמרינן דכשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למית' וכיון שכן דהסברא נותנת דבבן הצריך לאותו קרבן הוא כמו אביו אפי' דבעי תרי זמני קרבנו הייתי יכול לו' דזה דווקא אם הפריש בהמה שכן מצינו שיש הפריש בניהם בנזיר שאינו מגלח על בהמה שהפריש אביו לנזירותו ג"כ הכא אבל במעות סתומין שמצינו שמגלח על נזירות אביו שכן הבן כמו האב הוה אמינא הוא הדין ג"כ בחטאת אע"ג דכאן המעות מפורשים מ"מ כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות אביו הייתי אומר שיביא חטאת ממנות שהפריש אביו לחטאת להכי אצטריך עוד קרבנו ודו"ק:

תו' בד"ה ואינו יוצא בקרבן אביו צ"ע דמה אצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא וכו' עיין במה שכתבתי בדיבור הקודם דהוה אמינא דכשיש לו בן הצריך לקרבנו לא אזיל למיתה:

בד"ה שהרי אין אדם מגלח וכו' ויש לחלק דהתם מיירי שלא היה חייב שתיהם כי אם חטאת חלב ולכך עדיף ע"כ קשה לי על זה דהא טעמא הוא כדקתני קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו וכיון שכן מה לי אם חייב שתיהם או אחת הרי לא היתה חטאתו לשם חטאו ועוד קתני אח"כ שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל ולא כפר דמשום טעם זה ליכא חילוק בן זה לזה דבשתיהם לא מעל ולהכי לא כפר וגם לתירוץ ועי"ל וכו' ג"כ תקשה הכי. ומה שנראה לי דודאי האי אמוראי דזבחים לא שמיע להו האי ברייתא דודאי דלטעמא דברייתא לא שאני בין זה לזה כיון שלא נשחט' לשם חטאו פסולה וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' פ"מ ובפ"ד מהל' מעילה דבאחת כתב המפריש חטאת על אכילת חלב והביא על אכילת דם הרי זה לא כפר דנראה דהוא ענין דהאי ברייתא ובאחת כתב שחטא לשם חטא אחר כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על אכילת דם פסולה דמשמע דאיירי בשאינו חייב אלא אחת ואפ"ה פסק דפסולה ואע"ג דהתם רב אמר דכשרה משום דלהאי ברייתא פסולה בכל גוונא וגם רבא ס"ל בזבחים דף ו' דכשרה ועוד דהא התם קאמר הש"ס רב אחא בריה דרבא מתני כלהו לפיסולא דקאי על מי שמחוייב חטאת אחת וקא מפיק לה דכתיב ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת דומיא דקתני ברייתא על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו אלמא דמדרשא זו נפקי כולהו:

דף כ"ח ע"א גמ' אבל יוצא בקרבן שהפריש עצמו מן הקל' על החמור' ומן החמורה על הקלה פירוש אפי' מן הקלה על החמורה ומן החמורה על הקלה כיון דהכל שלו וק"ל:

יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה על החמורה אפי' מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה גירסא זו טעות דאם אינו יוצא מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה דשוין הם ואפ"ה אינו יוצא כ"ש דאינו יוצא מן הקלה על החמורה ומן החמורה על הקלה דאינן שוין. וכיון שכן מאי דקאמר אפי' מן הקלה על החמורה דכ"ש הוא וכך צ"ל אפי' מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ומה דלעיל גבי אביו אצטריך תרי מיעוטי כדי שנאמר אפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה דאינו יוצא והכא במיעוט אחד סגי לכלהו הוא משום כדקאמר אח"כ שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל ולא כפר דהיינו שבדין הוא שלא כפר מכל מקום כיון שלא מעל לא כפר דלטעם זה בכל גוונא לא כפר ואין להקשות דלמה אצטריך קרא הא אית לן כיון דלא מעל לא כפר דהוה אמינא דשאני התם דאיירי בשוגג דשגג ונתן לכהן דלא נתכוון לצאת בחטאת זו אלא בשוגג עשה. אבל הכא דמדעת עשה להתכפר בחטאת זו איפשר שנטעה לומר דאע"ג דלא מעל כפר להכי אתא קרא דבעי לאותו חטא דאי איפשר לעקור חטאת חלב לעשותו חטאת דם או איפכא ועכשיו אומר התנא דעדיין יכול אני לומר שלא מיעט הכתוב אלא בבהמה כיון דאית לן דלא מעל לא כיפר אבל במעות שהפריש לעצמו בכל גוונא יוצא שהרי מהל וכפר ת"ל על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו. איפשר לומר דכך כוונת הברייתא יכו ועוד וכו' דהיינו דבלא קרא דחטאתו יכול אני לומר מסברא דבהמה דהפריש אותה לחטאת אחד לא יוכל להביאה על חטא אחר דדיינן למזיד בשוגג וכשם דבשוגג כיון דלא מעל לא כפר כך במזיד דלזה אין צריך קרא אבל בדמים הייתי