ידי דוד מו

המותפס אסור באכילה או בצננא קא מתפיס דטעה ליאתפוסי בצננא דדעתו דגם בצננא יכול ליאתפוסי כיון דבשר זבחי שלמים אף לאחר זריקה מיקדש קדש וא"כ המותפס מותר באכילה ומה שכתב בד"ה ומי דמי וכו' אפי' אמרת דבציננא מיתפיס אפ"ה אסור אין הכוונה דקושטא הוא דאסור אלא דהוא טעי לומר דאסור ולהכי התפיס בציננא וכמו שפירשתי דאי איפשר לומר דאסור באמת גם אם התפיס בציננא דהא רמי בר חמא מאי דנסתפק הוא אם בדעיקרא מתפיס יהא אסור ואם בדציננא מתפיס יהא מותר. ומה שכתב ג"כ בד"ה איכא דאמרי וכו' אי אמרת בציננא תפיס ודאי שרי ע"כ אין הכוונה עכשיו הוא דשרי אמרינן אבל בקושית מי דמי הוא אסור אלא הכוונה דלא טעי ליממר דבציננא אסיר כדי לימתפס ביה דודאי ידע דשרי וא"כ הוי דומה בדומה ואיפשיטא בעיא דרמי בר חמא ודוחק ואיפשר לומר דמה שכתב אפ"ה אסיר הוא אסור בקושטא וכן מה שאמר ודאי שרי הוא שרי בקושטא ואע"ג דרמי בר חמא הוא פשיטא ליה דאם אמרינן בציננא מדפיס ודאי דשרי ועל דא הוא דקא בעי אם בדעיקרא או בציננא כמ"ש לעיל מ"מ הש"ס קא דחי ליה מאי דאמר דתיפשוט מהאי ברייתא דאימא דהך גוונא דרמי בר חמא בין אמרינן בדיעיקרא מתפיס בין בדציננא מתפיס יהיה אסור המותפס. ודלא כסברת רמי בר חמא והכוונה דאין הנדון דרמי בר חמא שוה לנדון דהאי ברייתא כלל ואמר איכא דאמרי וכו' דהיינו שהנדונים שוים וא"כ תפשוט בעיא דרמי בר חמא כן נ"ל לפרש דברי המפרש לפי פשט דבריו בגירסא שלפנינו עם מה שתקנתי דבריו הראשונים ודו"ק:

דף כ"ג ע"א גמ' ואי איתמר הני תרתי הוה אמינא הני תרתי הוא דסגי להו בכפר' וסליחה וכו' דאי קבע איסורא לא סגי להו בכפרה וסליחה קמ"ל דלא שנא ע"כ מהכא משמע דלמאן דדריש קרא דלחתיכא אחת אבל בשתי חתיכות לא סגי ליה בכפרה וסליחה. וקשה לי דהא בכריתות דף י"ז ע"ב קא פריך חתיכא אחת מחייב שתי חתיכות צריכא למימר אלמא דלמאן דס"ל דבחתיכא אחת מחייב כ"ש דמחייב בשתי חתיכות. ועוד דלייתי קרא דאיסי בן יאודה דס"ל בשתי חתיכות איירי קרא ואפ"ה סגי בכפרה וסליחה ולא לייתי דת"ק וליכא למימר דפשוט הוא דהוה אמינא דבחתיכה אחת דלא בעי כפרה כיון דלא איקבע איסורא דא"כ גם עתה נאמר כך דלאיסי בן יאודה אינו צריך כפרה דהא חזינן דלא מחייב קרבן דלית ליה דת"ק וכי תימא הכי נמי א"כ צריכותא דש"ס היכי אתיא:

המפרש בד"ה ת"ר אישה הפרם וכו' דהא כבר כתיב ואם ביום שמוע אשה יניא אותה דהיינו שהפיר לה בידיעתה עכ"ל לשון זה אין לו שחר דכבר הכריח מדצריך סליחה בודאי דאיירי בהיפר לה והיא לא ידעה וא"כ מה צריך תו לומר דהא כבר כתיב וכו'. ועוד מהיכן מבואר דקרא זה דהיפר לה בידיעתה יותר מהנך והלא הנאה היא הפרה. ועוד דבקרא דואם ביום שמוע אישה יניא אותה כתיב ביה וה' יסלח ואם ידעה למה צריך סליחה. דודאי דבקראי כולהו דכתיב סליחה דרשינן הכי נמי. לכן אני אומר דט"ס זה או איזה תלמיד כתבו ואח"כ ראיתי בקידושין שפי"שי ז"ל על בריית' זו הוא משום דמאחר שאשה הפרה מה שעברה ומה זו סליח' כמו תחלת הדיבור דהכא דווקא:

ע"ב גמ' זה לוט שפירש מאברהם וכו' שנתגלה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכולי קשה לי דהא שנאסרו לבא בקהל הוא כדפי' טעמא קרא על דבר אשר לא קדמו אתכם וגי'. וי"ל הכוונה על ידי שפי' מאבר' נכשל בבנותיו והוליד עם שהם מדיינים עם זרע אברהם ועשו דברים עמהם שגרמו להם שאינם נדבקים עמהם לעולם:

אמרי עולה תמר זינתה זמרי זינה וכו' נקט תמר ולא נקט יאודה משום דתמר לשם שמים נתכוונה אבל יאודה אע"פי שבאותה שעה לא גזרו על הפנויה ולא לשם עבירה נתכוון הרי מ"מ לאו כוונתו לשם שמים אלא שאינו דומה לזמרי שהוא לשם עבירה ולהכי הפיל כמה רבבות מישראל אבל תמר כוונתה לשם שמים ולהכי יצאו ממנה מלכים ונביאים:

דף כ"ד ע"א גמ' ועולה תקרב עולה שלמים תקרב שלמים פירוש דעולה ושלמים תביאם בתורת נדבה כיון דכבר הפרישה אותם וקדשו אבל אם לא הפרישה אותם אינה מביאה כיון דהפיר לה בעלה אפי' דבעל מיגז גייז כיון דמאותה שעה ולהבא אינה נזירה אינה מביאה קרבנות נזיר:

ונאכלין ליום אחד כתב המפרש כלומר לכך יש עליהן תורת שלמים דנאכלים ליום אחד פירוש אעפ"י שהשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אלו שהופרשו לשם שלמי נזיר עדיין תורת שלמים דנזיר עליהן נאכלים ליום אחד שמטילין עליהן חומר שלמי נזיר ומה שאין טעונין לחם כיון דפקע נזירותה אינן טעונין לחם דהלחם בא משום נזירות והתוספו' כתבו משום דכתיב על כפי הנזיר ואין כאן כפי הנזיר דהיפר לה ומשמע אע"ג דעדין לא הוקדש הלחם. ולעד"ן אינו צריך משום כפי הנזיר אלא כמ"ש דאין לחם זו בא לא משום נזירות ועכשיו שלמים אלו הם באים בתורת נדבה ולא משום נזירות ולכן אינן צריכים לחם ואעפ"י שהוקדשו ודאי דלא נתקדשו עד שישחט הזבח עליהם ועכשיו הזבח נשחט לשם שלמי נדבה: