ידי דוד מד

ומוכרח משום דפירש בהדיא לדעת רש"י ז"ל. ולדעת התוספות משום דשמע חבירו שנדר כמ"ש. וא"ל דמה שכתבו התו' וה"נ תניא בתוספתא ברישא דברייתא וכו' לאו אהא ברייתא שהביא הש"ס ידי נזירה רגלי נזירה וכו' שא ברייתא אחריתי תניא בתוספתא דקתני בה פי כפיו ושערי כשערי ברישא דידה קתני בה ידי כידו ורגלי כרגלו וקאמרי התוספות הכא לאו דווקא פי כפיו ושערי כשערו שהם מיוחדים לנזירות אלא גם בידי כידו ורגלי כרגלו נמי אמרינן ידי כידו מלהטומאות למתים ורגלי כרגלו מהכנס בבית הקברות ולזה קאמרי דה"נ תניא בתוספתא וכו' אבל ברייתא שהביא הש"ס לימפר' מנה לית בה כי אם ידי נזירה ורגלי נזירה וכו' זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה נזיר ע"כ:

ת"ש הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני וכו' ואי ס"ד בעל מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר פיר"שי נימא דהאי דאמר ואני להכי הוא דקאמר הכי דתהום נזירה לפי שעה עד דליקבל עליה נזירות וליגזייה לנזירות אשתו מכאן ולהבא. קשה לי כיון דקיים לה לפי שעה הרי הקים לה ואינו יכול להפר עוד. ונראה לומר כיון דבהאי קיום לא בשבילה אלא כדי שיקבל עליה נזירות לא מקרי קיום אלא מקרי הניח אותה בהאי נזירות שקבלה כדי שיקבל עליה הוא נזירות דווקא ועיין מ"ש בדיבורים שאחר זה:

אלא לאו ש"מ בעל מיעקר עקר כתב רש"י ז"ל ומשום הכי אינו יכול להפר לה שאם יהא מיפר נמצא מיפר את שלו דמיעקר עקר ע"כ משמע דכיון דאינו יכול להפר את שלו באחרים הם המתרין לו ולא הוא עצמו להכי אינו מיפר לה לפי שעל ידי הפרתה היא מיפר לעצמו ודינא הוא דאינו יכול להפר לעצמו וכיון שכן לכאורה קשה מה זה שכתב אח"כ וז"ל והיינו טעמא דאינו יכול להפר את שלה משום דבההיא שעתא דאמר ואני ניחא ליה דתיהוי נזירה עד דחייל עליה נזירות דהא קיים לה לפי שעה וכו' והא כבר כתב הטעם דאינו יכול להפר לה הוא משום דא"כ שלו מופר והוא אינו יכול להפר לעצמו ואין לומר דהכוונה דלכאורה איפשר להפר את שלה דווקא ע"מ שלא יהא מופר שלו על ידי הפרתה. דבכי האי גוונא הרי שלו אינו מופר ועל זה אמר כיון דקיים לה אותה שעה עד דליקבל עליה נזירות לא מצי מיפר דהא קיים לה לפי שעה. דודאי דאם יפיר לה בטלו מופר לעצמו. ועוד קשה דא"כ יאמר האי טעמא משום דהוא קיים לפי שעה ואינו יכול להפר עוד. ונ"ל. דט"ס יש וצ"ל ועוד טעם אחר דאינו יכול להפר את שלה משום כו' דהם שני טעמים והם דברי התו' בד"ה אלא ש"מ וכו' דפירוש א' הוא דבריו ראשונים ותירוץ הה"ר שיהו וכו' הוא הטעם ב' וכמו שאפרש לקמן:

לעולם מיגז גייז וכו' והיינו טעמא דלא מצי מיפר כיון דאמר לה ואני כמ"ד קיים לכי דמי ע"כ פירוש דמעיקרא הוה סבר הש"ס דאם אמרינן מיגז גייז הוה יכול להפר לאשתו ולא נקרא קיום כיון שאין רוצה בנזירותה אלא לפי שעה בשבילו הוא דליתפס בה דווקא אלא דאם אמרינן מיעקר עקר הוה ניחא שאינו יכיל להפר לה ולטעם ב' שכתבתי אפי' אם היתה כוונתו שלא להקים לה אלא לפי שעה מ"מ כיון דמיעקר עקר למפרע א"כ אינו יכול להפר כיון דבאותה שעה הרי קיים לה קיום גמור כדי שלא להתבטל נדרו על ידו ועכשיו דחי ליה לעולם וכו' דאין הסברה כמו שאמרת דלא קיים לה בשבילה אלא הניחה לה בשבילו ולא מקרי קיום אלא ודאי דרוצה בנזירותה והוי קיום דאם הוא דווקא בשבילו הוא להניח לה לפי שעה ליתפס בה ואינו רוצה בנזירותה אמאי אמר ואני הו"ל לומר הריני נזיר ויפיר לה. אלא ודאי דניחא ליה בנזירותה וקיים לה ולהכי אינו יכול להפר לה עוד:

אי מתשיל אהקמתו מצי מפיר ע"כ פי' דמצי מפיר באותו יום אבל למחר לא מצי מפיר דלא גרע משתיקה אבל קשה דמשמע דלית תקנתא אלא אם מתשיל אהקמתו ויפר לה והלא שהחכם מתיר הכל:

ונ"ל כיון דאיירי לומר דואני כמ"ד קיים לכי דמי על זה אמר שבענין קיום זה הוא קיום גמור דבעי שעלה עליה ולא איירי לומר דלית ליה תקנת' אחריתי דודאי דחכם מתיר את הכל:

אלא לאו ש"מ בעל מיגז גייז פירוש ובשנית הפרשה היתה קדושה להכי החטאת תמות:

לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר וכו' והיינו טעמא כיון דלא צרי' כפרה הוה כחטאת שמתה בעליה קשה לפי האי גירסא אדרבה כיון דלא צריכה כפרה דבעל מיעקר עקר הוה ליה כאדם המפריש בהמות לנזירות ונשאל לחכם והתירו דיוצאת לחולין. ונ"ל לומר דבשלמא בנשאל לחכם שהוא על ידי פתח הוה לי כמפריש בטעות אבל בהפר לה בעלה אע"ג דבעל מיעקר עקר מ"מ בשעת הפרשה היתה צריכה כפרה דלהכי הפרישה ולכן עכשיו שהפיר לה הוה ליה כחטאת שמתו בעליה דבשעת הפרשה לא היתה בטעות:

ת"ש האשה שנדרה בנזיר וכו' אלא פשיטא דהיפ' לה בעל וכו' אלא לאו ש"מ בעל מיגז גייז ע"כ דהיינו שהפר לה בעל אחר כך ואפ"ה לוקה דבעל מיגז גייז ובאותה שעה ששתת' ונטמאת היתה נזירה להכי לוקה דהשתא אתי שפיר מאי דקתני סיפא היפר לה בעלה וכו' דדווקא שתתה