ידי דוד מג

קושיא דתנא לא מנה הל' כמ"של ואע"פי שאין זה מסקנא דש"ס כיון דלא נפקא מינה לדינא בין אם תפרש הכי או הכי כיון דאין הלכה כר' יאודה דאינו סותר אלא שלשים אלא סותר הכל כסתמא דמתני' לעיל דלרבנן סותר הכל אם נטמא ביום מלאת ודו"ק:

ע"ב גמ' יתיב ר"ל קמיה דר' יאודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור וכו' כתב רש"י כי תנן במתניתין וכולן נזירים כגון שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור של ראשון וכו' ומתני' דקתני ואני ואני דלא הוי אלא תרין דווקא קתני וכו' שכולן ג' נדרו בתוך כדי שאלת שלום תלמיד לרב דהוין נמי שלשה תיבות ע"כ הנה משמע מדבריו דשלשה תיבות שבהן נדרו שלשה הוא עם הראשון דליכא אלא תרין ואני. וקשה לי דראשון למה צריך בתוך השלשה והלא העיקר הוא על המתפיסין שיהיו בתוך כדי דיבור של ראשון וא"כ שלשה יכולין לומר ואני הן אמת דמשמעות הסוגיא לקמן כדבריו דקאמר לימא מסייעא ליה וכו' ואמר ואני ואני ותו לא אבל אין משמעות התפיסו כולן כדבריו. דכך משמע הבאים אחרי ראשון הם מתפיסין בראשון ושלשה יכולין להתפיס כנגד שלשה תיבות דשאלת שלום תלמיד לרב. ונ"ל לומר דרש"י ז"ל ס"ל דבתוך כדי דיבור הוא שתי תיבות דווקא לפי ששלש תיבות הוא כדי דיבור עם דיבור הראשון ובעי בתוך כמו דקתני תניא מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהא כדי דיבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר אלמא בכדי דיבור חבירו מותר דלא מיתפס אלא בתוך כדי דיבור שהוא שתי תיבות דווקא ובודאי דמה שאמר הש"ס והוא שהתפיסו כולן וכו' הוא לבד מן הראשון שהם מתפיסין בו ומה דנקט רש"י שלש תיבות שלום עליך רבי התפיסו כולן לאו דוקא אלא הכוונה נדרו כולן וכמו שכתב אח"כ שלשה נדרו וכו' ואע"פי שהלשון מגומגם במה שכתב בתוך והיה לו לומר בכדי דיבור מ"מ ודאי כוונתו כמ"ש דבתרי דווקא יכולין להתפיס שהוא תוך כדי דיבור ודו"ק:

תו' בד"ה הריני נזיר ואת וכו' אבל אם לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בעל כרחה ודאי מה דאמר לה ואת לא הוי קיום וכו' פירוש דלכאורה כי אמר ואת אע"פי שאינו יכול להדירה בעל כרחה מ"מ הוא כאילו מקיים לה מעתה אם תאמר אמן וא"כ אינו יכול להפר לה אח"כ לזה אמרו דודאי דמה שאמר לה ואת לא הוי קיום לפי שאין הנדר חל עליה אלא כשאמרה אמן. והוא לא ידע אם תקבלנו אם לאו וכיון שכן לא הוי קיום. דלא מקרי קיום אלא בדבר הברור שמקבלת הנדר והוא מקיים לה מעכשיו אבל בדבר שאין ברור לו אין תקבל או לא לא הוי קיום וק"ל:

בד"ה יתיב ר"ש בן לקיש וכו' ה"נ יכולין ג' אנשים להתפיס עצמו בראשון וכו' דאפי' האחרון תוך כדי דיבור מן הראשון פירוש דס"ל דג' אפי' הוא בתיבה שלישית מקרי תוך כדי דיבור כל שלא עבר אחר דבר הא' כדי דיבור שהוא ג' תיבות ומפרשי להך ברייתא דקתני ושהא כדי דיבור הוא לאחר שעבר כדי דיבור אחר דבר הא:

דף כ"א ע"א איבעיא להו חד בתבריה מיתפיס וכו' פיריש"י ולא כר"ל ואפי' עד מאה מיתפסין ואזלין קשה לי על זה דאמאי דלא כרש"בל והלא גם לבעיא זו מודה והולך דטפי מכדי דיבור לא מיתפסין ואם הכוונה דלדברי רשב"ל דווקא תרי או תלת אבל דאם חד בחבריה מיתפס הוי עד מאה מיתפסי ואזלי וכן נראה דודאי כך כוונת רש"י ז"ל דאמר ואפי' עד מאה מיתפסין ואזלי מ"מ יכול להיות דמה דאמר ר"ל הוא בכדי דיבור דחבריה קאמר. וי"ל כיון דרשב"ל קאמר והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור משמע דקאי אמתניתין ומפרש דהתפיסו אקמא וכן פירש רש"י שם א"כ דלדעת רשב"ל דלאו חד בחבריה מיתפיס קאי אלא דאכתי קשה דאימא דרשב"ל לא קאי אמתני' אלא אתא לומר דינא היכא דביררו דבריהם דאקמא קאו והבעיא היא אם לא ביררו אם בא' מיתפס או אם אחד בחבירו אם נדון אותם כמתפיסים בראשון הואיל וכלם לפניו ושלא תועיל בזה אחר זה אלא בשלשה או בשתים או שנדונם כמתפיס אחד בחבירו ושתועיל אף עד מאה מיתפסין ואזלין דאז הבעיא היא גם לרשב"ל:

ע"ב גמ' אמר רב יאודה דאמר הכי יעשה פיו כפי מיין ושערי כשערו מלגוז. פיר"שי דהואיל דפריש הכי הוי נזיר ע"כ משמע כל שלא הזכיר מיין ומלגוז אינו כלום דכך משמעות הש"ס אבל התו' פירשו דלא בעי עד שיפרש כך בפירוש אלא הכא שאני הואיל ושמע חבירו שנדר ואמר כך ודאי לענין איסור יין קאמר כאילו אמר בפירוש אבל בבריי' קאמר בלא שמיעא דחבריה להכי לאו כלום הוא וקאמרי עוד דג"כ אם שמע לחבירו שנדר בנזיר ואמר ידי כידו מהני דה"נ תניא בתוספתא ברישא דברייתא ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר והנה לפירוש רש"י דאמר דבעי שיאמר בפירוש תקשה ליה האי תוספתא דלא בעי עד שיאמר בפירוש. וי"ל דיכול לפרשה כשאמר בפירוש ידי כידו מלטמאות למתים ורגלי כרגלו מהכנס בבית הקברות. וקשה לי לשני הפירושים כיון דברישא דהאי ברייתא דקא מקשה מינה קתני ידי כידו ורגלי כרגלו הרי זה נזיר מאי קא מקשה אמתניתין דידן דקתני פי כפיו ושערי כשערו הרי זה נזיר והלא בהך ברייתא גופא קתני כמו מתני'