ידי דוד מא

ציער עצמו מכל דבר אע"פי שמקרי חוטא לא מחייב להביא חטאת אלא הכא משום טעמא דחטאת העוף בא על הספק כיון דאיכא נמי ליתא דנזירות שמעיקרא עשתה משום נזירות שהצריכה הכתוב קרבן זה וזה גורם להביא ואיירי בשהפרישה דאי לא הפרישה לא הזקיקוה להביא כיון דהפר לה בעלה והרי כמו אדם דעלמא דצוער עצמו דאין מביא כפרה אע"פי שהוא נקרא חוטא:

ורש"י ז"ל לא הזכיר מזה כלל דמשמע מדבריו דלאו משום חטאת העוף נמי אלא כיון דציערה עצמה מן היין מחייבת להביא אע"ג דהפר לה בעלה. וכך נראה שיטת הש"ס דלא רמז מזה כלל ואין להקשות דא"כ כל אדם דציער עצמו משום דבר חייב להביא קרבן דרחמנא לא חייב אלא בנזיר שנטמא דזה וזה גורם להביא חטאת דמשום צער לבד אע"ג דהוא נקרא חוטא וצריך כפרה אינו חייב קרבן ודו"ק:

בד"ה המצער עצמו וכו' ודווקא אם נטמא' אבל אם לא נטמא' והפר לה בעלה וכו' פירוש דאזלי לשיטתייהו דלעיל דהוא משום דחטאת העוף בא על הספק וציערה עצמה משום נזירות אע"ג דהפר לה בעלה מ"מ משום נזירות עשתה אבל באדם דעלמא דציער עצמו אע"ג דנקרא חוטא לא חייביה רחמנא קרבן לא צריכי להזכיר מניה כלל וק"ל:

ע"ב גמ' אמר ליה רב פפא לאביי הלין ימים דקאמרינן וכו' פיר"שי או נפקין תרין ומתחילין תלתא דבעינן שני ימים שלימין ע"כ אע"ג דיום ראשון לאו שלם הוא שהרי בו ביום נדר ומשמע אפי' בחצי היום מ"מ לא קפיד קרא אלא על שיהא יום שני שלם שיהיו סוף כל אחד מהם בטהרה דוגמא דנטמא ביום צ"ט דהוא סותר דמקרי שני ימים אע"ג דביום שנטמא לאו שלם הוא שא כיון דיום ק' שלם הוא דסוף יום צ"ט בטומאה ויום מאה מקרי ימים שלימין וק"ל:

מי שנדר נזירות הרבה פירוש דפלוגתא לא איירי אלא אם היתה נזירות הרבה מל' יום ומנה בח"ל כולו דלב"ש לא מחייבנן ליה לחזור ולמנות בארץ ישראל אלא כסתם נזירות שהוא ל' יום ולב"ה צריך לחזור למנות כל זמן נזירות שעשה ומנה בח"ל וק"ל:

תו' בד"ה הכי גרסינן ונטמא בתחילה וכו' ומסתמא שנים בעינן דומיא דראשונים ע"כ פירוש דלכאורה כיון דדרשא מכלל דאיכא אחרונים דלא נזכר בקרא אחרוני' נימא דלאו בעי שנים אלא הכי דרשינן מכלל דאיכא עוד זמן בנזירות ואפי' אי ליכא אלא יום אחד לאפוקי אם נטמא בסוף היום להכי אמרו ומסתמא שנים בעינן דומיא דראשונים:

בא"ד וא"ת א"כ לכתוב זאת תורת הנזיר ולישתוק מהימים הראשוני' יפלו ע"כ כיון דעכ"פ בעי דליסתור שלשים אע"ג דליכא ימים אחרונ' א"כ למאי אתא דרשא מכלל דאיכא אחרונים הרי זה די במה שיכתוב זאת תורת הנזיר דביום מלאת דליכא אחרונים יסתור ל' דווקא ותירצו דאי לא כתב לה הוה מפרשינן ביום מלאת הוא יום ק"א דהוא סותר ל' אבל ביום מאה סותר הכל. להכי כתב רחמנא מכלל דאיכא אחרונים דלהאי דביום מאה אינו סותר הכל וא"כ מוכרח לומר דפירוש יום מלאת הוא יום מאה דאינו סותר הכל אלא שלשים וק"ל:

בד"ה אמר ליה רב פפא וכו' וא"ת וניפשוט ליה מסיפא דקאמר כי נטמא ביום מאה חסר אחת דסות' אלמא דבתרי יומי סגי ליה וכו' דומיא דראשונים דבריהם אלו קשים כיון דבתחלת הדיבור פירשו להאי בעיא או דילמא דבעינן יום א' שלם כי היכי דבימים אחרונים איכא חד יום שלם דהיינו יום המאה ה"נ בימים הראשונים כי מתחיל תלת וכו' אלמא דאי עבדינן דומיא דאחרוני' בעי דנפקין תרין וקאי בתלת וא"כ מאי קא מקשו אלמא דבתרי יומי סגי ליה ועוד דהתירוץ דקא מתרצי הוא דבריהם לעיל ואיפשר לומר דהאי וא"ת דקאמרי הוא כאלו להכריח דבריה' ראשונים בד"ה מי שנדר בחוצה לארץ וכו' ואח"כ בא לארך לאו דווקא במקרה בעלמא דלא סגי דלא אתי לארץ להקרי' קרבנותיו ולהשלים נזירות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ"ל משמע דלא חייבוהו לעלות מידי כדי לקיים נזירותו בא"י אלא כשהשלים נזירות בח"ל אזי מוכרח לעלות לא"י כדי להקריב קרבנותיו ולעשות נזירות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובודאי דכן משמע מדלא חייבו ח"זל להילני המלכה לעלות לא"י כדי לקיים נזירותה שם וטעמא נראה כיון דאותה טומאה דארץ העמים היא מדרבנן לא חייבוהו לעלות מיד אלא משלים נזירותו ודו"ק:

דף כ' ע"א גמ' איבעיא להו בשנטמאת ואליבא דב"ש וכולי פי"רשי ואליבא דב"ש דכשעלתה לארץ והיתה עושה ל' יום כב"ש וכו' דהיינו דר' יאודה בא לפלוג את"ק דאמר דהורוה ב"ה וכו' ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אלא דעשתה כב"ש דהיתה מונה ל' יום ובתוך ל' נטמאת שאז סותרת שבע שנים שמנתה בח"ל דכל זמן שלא הקריבה קרבנותיה סותרת הכל. אלא דקשה לי דלמה תסתור ז' שנים כיון דלאחר ז' שנים כשעלתה לא"י נטמא' אפי' אם הוה בתוך שלשים כיון דהוא קנסא בעלמא מ"מ נקראת נטמאת אחר יום מלאת דגם לרבנן אינו סותר אלא שלשים:

וי"ל כיון דגזרו טומאה על ארץ העמים הרי היא דומה כמו שנזר בבית הקברות אלא דב"ש ס"ל דלא הטילו עליו אלא נזירות דל' יום משום קנסא כיון דמשום גושא גזרו עליה