ידי דוד לז

קשה לי דמאי קאמר היכי דמי אלימא דאמרי ליה לא תינזור וכו' והוא לדברי ר' יוחנן דאמר לקי דבענין הטומאה אם התרו בו לצאת ממנו והוא לא יצא דחייב מלקות וא"כ הבעיא דרבא היא אם התרו בו כדי לצאת אם בעי שהייה כמו במקדש או כל שלא קפץ תכף ויצא חייב ולמה ס"ד כדאמרו ליה אל תנזור:

ונ"ל דהאי דקאמר היכי דמי וכו' דהיינו דאפי' בהאי דאמרי ליה אל תנזור דלכאורה דלאו שאין בו מעשה במה שמקבל הנזירו' אפ"ה לא בעי שהייה דהא דלא מחשבינן ליה לאו שאין בו מעשה. אלא שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר כמ"ש בתוספות ואע"פי שלא התרו על היציאה משם וכ"ש זה שהתרו בו לצאת דלא בעי שהיה ולהכי לא אשכח לאוקים לה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו':

וראיתי להרמב"ם ז"ל בהל' נזירות פ"ו דין ח' שכתב ולוקה על שהייתו שם וכתב עליו מרן בכ"מ וז"ל ומלשון רבינו שכתב לוקה על שהייתו שם משמע דבעי שהיה וטעמו משום דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דאמרי ליה אל תנזור אבל אי לא אתרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה וכו' אבל איפשר להתרות בו לא תשהה שם ע"כ משמע דמפרש לדברי רבינו דבעי שהייה היכא דהתרו ביה לצאת. דלאו כמו שכתבתי דלפי פירושו זה דלהכי לא מקים הבעיא אלא כגון דנכנס בשידה תיבה ומגדל אבל בהך פשיטא דבעי שהייה ודברים אלו קשים אצלי דהא צדדין דקא עביד בההיא דנכנס בשידה תיבה ומגדל הוא אי אמרינן גמירן שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא לא שנא דלפי האי כיון דאבראי הוא גם בלא שידה תיבה ומגדל ג"כ יש הבעיא עלה דלא בעי שהיה דמאי שנא דטעם אחד לכולם:

והנה בהך דנכנס בשידה תיבה ומגדל כתב הרמב"ם דין ט' אע"פי ששהה אינו לוקה אבל ממכין אותו מכת מרדות והשיגו הראב"ד דמהך סוגיא משמע דהיכא דשהה לית בה ספיקא דחייב מלקות וכתב על זה הכ"מ וז"ל וליישב דעת רבינו צ"ל דהוא ז"ל מפרש דהכי קא מבעיא ליה בעי שהייה למלקות שאם ישהיה ילקה או לא בעי שהייה כלומר שהייה אין לה עניין שאינה מעלה ולא מורדת דאפי' שהה אינו לוקה דכי גמירי שהייה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא עכ"ל והנה דבריו קשים דזה הפך מה שנראה מדבריו הראשונים דמשמע דעכ"פ בשהה חייב. דהא גם בהך נימא כיון דהוא אבראי אפי' דשהה לא ילקה. ועוד דאיך שייך לומר דרבינו יפרש לה בעיא כך והא במס' שבועות דף י"ז קא בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהייה למלקות או אינו צריך הוא דגם בלא שהייה חייב. וקאמר עלה בפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה כמו לישנא דהכא אלמא דהכי משמעות הלשון. דלא צריך שהייה למלקות וכן בהנך בעי דמייתי התם דקאמר גמירי או לא גמירי דמשמעות לא גמירי הוא דלא צריך שהייה דגם בלא שהה חייב לכן מה שנראה לע"ד הוא שגה רבינו יפרש כמו שכתבתי דאם התרו בו לצאת אינו צריך שהייה דלא גרע ממה שאמרו לו אל תנזור דאין זה אלא בנזיר טהור שהתרו בו שלא ליטמא ונקט אל תנזור בעדיפא מינה נקט כמ"ש. ומה שאמר רבינו ולוקה על שהייתו שם הוא בכל מין שהייה שלא יצא תכף שהתרו בו שהרי רבינו לא גילה כמה הוא שיעור השהייה ועל מה שאמר בתחלה ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו עלה קאמר ולוקה על שהייתו שם בכל מין שהייה שבעולם כיון שלא קפץ ויצא ועל האי גוונא שלא קפץ תכף כתב דאם נכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' אעפי' ששהה שם אינו לוקה דהיינו שלא קפץ ויצא אבל אם שהה כדי השתחויה לא הזכירו רבינו כאן דהוא אתי מכ"ש דגם במקדש חייב עליו כ"ש באבראי דהא בכל הני בעיי דהכא ודשבועות בעו למימר דאבראי חלוק הוא מן המקדש דלא צריך שהייה. וכיון דבמקדש גילה דעתו דאם שהה שיעור שהייה חייב מכ"ש דהכא חייב ורבינו לא איירי הכא אלא דשהה שלא יצא תכף דהיה לו לקפוץ וליצא:

ע"ב גמ' מה טעם קאמר מה טעם אינו מביא קרבן טומאה משום דלא בעי גלוחי א"כ אע"פי שהיה יכול לשנות כדלעיל משום דקא בעי לימתנא סיפא יצא ונכנס עולה לו מן המניין ומביא קרבן טומאה תנא רישא אינו מביא קרבן טומאה האי שינוייא עדיף ליה ודו"ק:

דף י"ח ע"א גמ' מאן תנא הא דת"ר אין טמא שנזר וכו' ונזיר טהור שנטמא וכו' אמר רב חסדא רבי היא וכו' אלא עד שמיני ע"כ נ"ל דהא דקאמר רבי היא ולא קאמר רבנן דלקמן דאמרי דקרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו אלמא דיום ז' אינו עולה לו מן המנין עד יום שמיני שיביא חטאתו משום דהאי ברייתא קתני סתמא. דמשמע דיום שמיני עולה לו מן המניין אע"ג שלא הביא קרבנותיו:

להכי קאמר רבי היא דאיפשר דגם כרבי אתיא דס"ל דיום שמיני סגי אע"ג שלא הביא קרבנותיו כמו דקאמר הש"ס בסמוך. ולא מיעט רב חסדא אלא דלא כרבי יוסי בר' יאודה. ועוד כיון דאיירי לומר דלא כרבי יוסי בר' יאודה נקט בר פלוגתיה דהוא רבי ועוד דרבי דבריו מפורשים אנזירות לענין דלמנות וכיון דהאי ברייתה איפשר דאתיא כרבנן דהוא עד שיביא קרבנותיו להכי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזירות מייתי לה להלכה דקאמר אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום