ידי דוד לו

יצא ונכנס עולין לו מן המנין וכו' פיר"שי וטבל ביום שביעי שלו מביא קרבן על הטומאה ע"כ נראה דהכוונה דאז הימים דמכאן ולהבא נחשבים נזירות בטומאה כדי להביא קרבן ולא פירש יותר באיזה יום נכנס אבל מדברי ר"א דאמר לא בו ביום משמע דת"ק דנכנס בשביעי שלו ור"ל דאותו יום טהרה עולה לו לענין זה שיהא קרוי נזיר והרי הוא נזיר שנטמא וזקוק לקרבן טומאה:

ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו סבר מיתלא תליא וכו' כבר כתבתי שמדברי רש"י כאן משמע דגם לר' יוחנן אינו אסור עכשיו כל דיני נזיר אלא לענין דמתלא תליא וקיימא וכיון דמשכחת טהרה חיילא אע"ג דלא הדר אמר אני מקבל עלי מה שאמרתי כשהייתי עומד בבית הקברות דזהו הפלוגתא בין לר' יוחנן ובין ר"ל דר"ל סבר דבעי הדר אמר אהא כמו שקבלתי בבית הקברות ואי לא אמר הכי גם אח"כ אינו נאסר בדיני נזירות וכבר כתבתי לעיל דמה יוקשה לפירוש זה וכן קשה דמשמעות התיובתא ראשונה דאמר קרבן טומאה דלא מייתי הא מיחל חיילא עליה הוא כך דאי לא חיילא עליה מהשתא מה שייך למיתני אינו מביא קרבן טומאה הא לא חלא עליו נזירות כלל. ואיפשר לומר דלדעת רש"י ז"ל אסור מעכשיו ג"כ כיון דמתלא תלי וכיון דמשכחת טהרה חיילא ממילא להכי צריך לשמור כל דקדוקי נזירות ולהכי לוקה אם גילח ושתה וכו' כיון דחיילא לוקה על דמעיקרא וכן נראה מדבריו לקמן בד"ה מי חל וכו' ודו"ק:

אי אמרת בשלמא חיילא היינו טעמא דסופג את הארבעים וכו' יש לדקדק דלמה האריך בלשונו דמשמע דלא מקשה דמשמע חיילא אלא מדסופג הארבעים והא כיון דאסור לגלח ולשתות יין משמע דחיילא וי"ל דמשום דמצינן למימר דאם מדאסור לשתות וכו' לא משום דחיילא אלא אסור מדרבנן להכי פריך עלה מדסופג הארבעים אלמא דחיילא:

דף י"ז ע"א גמ' איתיביה אין בין טמא שנזר וכו', ואי ס"ד לא חיילא אמאי עולה לו מן המנין פירשו בתו' דאלמא נזירות חיילא עליה מהשתא דאי לא חיילא עליה מהשתא היאך שביעי שלו עולה לו מן המנין בלא קבלה אחרת וליכא למימר דאיירי בשקבל עליו דא"כ הו"ל לתנא לפרש שנזיר והוא טמא צריך לחזור ולקבל כשיטהר ונזיר טהור שנטמא אין צריך חזור ולקבל כיון דתנא נחית לפרושי מה בין זה לזה:

ויש לדקדק דא"כ כך היה לו לימנקט בפירכא זו והא תנא לא אמר דזה בעי לימהדר וזה לא בעי לימהדר. עולין לו למנין נזירות דכיון שהזה ושנה אלמא דלא כר"ל דאמר דלא חיילא עליה ובעי לימהדר לינדור כיון דזאת עיקר הפירכא:

ולא ליפרוך אמאי עולה לו מן המנין דזאת פירכא דיש לה תשובה דלימא דאיירי בשקבל עליה כמו שתרץ בההיא דלעיל שיצא ונכנס:

ונ"ל דודאי עיקר הפירכא מדעולה לו מן המנין דאלמא חיילא עליה אלא שאם תאמר דאיירי בשקבל עליה לזה נתרץ דאי איפשר לומר כך דא"כ היה לו לתנא לבאר דבריו בהיכן איירי כיון דלדעת ר"ל צריך להיות בדהדר קביל עליה והיה לו לומר טמא שנזר שקבל עליו נזירות בשביעי עולה לו מן המנין אלא דהתוס' אמרו דהוה ליה לאיתויי זה בעי לימהדר וכו' כיון דהאי תנא נחית לפרושי הכא בין זה לזה דלע"ד זה אי איפשר דמשמע דהוא דבר אחר אבל הוא צריך להיות ביאור דבאיזה נזיר אמר ששביעי עולה לו דאיירי בשקבל ודו"ק:

בתקנתיה קא מיירי כתב רש"י ז"ל ואמר רבי דהכי נמי מצי למתני וכו' וטמא שנזר אין מגלח בשביעי ע"כ קשה דהא קיימנן למה דאמר לא לתגלחת זה וזה שוין ופירש רש"י ששניהם מגלחין ביום שביעי שלהן:

ואיפשר דרבי' לא יפרש כמו שפי"רשי אלא הכי מפרת כמו דכתבו התו' בשם יש מפרשים דלקי אתגלחת. ולהאי פירושא קאמר ודוחק דהיה לו לרש"י ז"ל לומר רבי אהיכא קאי:

ת"ש מי שהיה טמא וכו' סופג את ארבעים כתב רש"י ז"ל וביוצא ונכנס לא מצי לתרץ ליה וכו' ואלו הכא דכיון משמע שאסור לוקה ע"כ פירוש דלשון הברייתה מוכיח שכל שאסור בכך לוקה:

תו' בד"ה משום דקתני סיפא וכו' ומביא קרבן טומאה דהתם לא שייך למתני דלוקה אטומאה דתני מביא קרבן טומאה וכו' האי דקאמר לא שייך ט"ס וצ"ל לא צריך. והכוונה כיון דתני מביא קרבן טומאה פשיטא דלוקה דלהכי לא צריך למתני דלוקה ומשום זה תנא נמי ברישא אינו מביא קרבן ולא תנא אינו לוקה:

בד"ה בתקנתא קמיירי מתי יתחיל מנין נזירתו והא נטמא בשוגג קשה לי על זה דלא הזכיר תנא נטמא כלל אח"כ אלא קתני שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו וכו' וג"ל שצ"ל וטהר שנטמא הוא נטמא בשוגג. והכוונה דהאי ברייתא איירי בתקנתיה להודיע ששביעי שלו עולה לו אבל בקלקוליה לא קא מיירי להודיע לן דלוקה אם נטמא אח"כ במזיד וטהר שנטמא הוא בשוגג איירי דהיינו שהאי ברייתא לא הזכירה מענין מזיד כלל:

שם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות וכו' היכי דמי אלימא דאמרי ליה לא תינזר וכו':