ידי דוד לא

בטובת חבירו והספק הוא אם כוונתו להיות נזיר כמותו כמו שמקבל על עצמו אם יולד לו בן או לומר באין כוונתו לנזירות כלל אלא שאני אוהב אותו ק כמותו:

ונ"ל דלא יקשה על פירוש מר"ן דהו"ל לומר אדיבוריה משמע משום דבשלמ' בבעיא א' מוכרח לומר אדבוריה משמע כיון שיאמר אח"כ או אגופיה משמע דהיינו דאם על כל דיבוריה שאמר כשיהיה לי בן או דילמא לא קאי על כל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהוא הריני נזיר בלבד דעל כוונה זו לא יחול לומר אנפשיה או אגופיה אבל בבעיא שנית דצד שני הוא לומר שאינו מתפיס עצמו בנזירות צריך להיות צד ראשון אנפשיה דהיינו אם מתפיס עצמו בנזירות דאז יבא צד שני או אינו מתפיס עצמו בנזירות אלא ה"ק וכו' דלא יחול עליו לשון אדיבוריה משמע וכו' דלא עסקינן אם אכל דיבוריה או אגוף דיבוריה. אלא אם מתפיס עצמו בנזירות או לא. ומעתה באו דברי מרן בטוב טעם ודעת. וליכא עוד עליו שום קושיא ממה שהקשה המש"ל ז"ל כשתדוק בדברי היטיב. הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו' הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' ואח"כ מושלים את שלו פיר"שי דלא מגלח בנתיים בשניהם. וצריך לדעת אחר שאין תגלחת בנתים מאי נפקא מינה אם זה ימנה תחלה או זה. וראיתי שמתרציה שיש לברר בה אם בשעה שנולד הבן ימנה שנים או שלשה ימים ועדיין הוא בתוך הראשונה ונשאל על שלו שאותן שני ימים או שלשה ימים עולין לבן שכבר חל הנזירות אלא שהיה צריך להשלים את שלו. כך ראיתי כתוב תירוץ זה. והכוונה שנראה מדברי רש"י שאע"פי שאמרנו שמשהה את שלו תחילה מ"מ כיון שנולד הבן חל נמי נזירות הבן. דכך דייקי דברי רש"י שכתב דכיון שחל עליו של בנו עד שלא השלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחד ולכך אינו יכול לגלח ע"כ וכיון שכן אם נשאל על שלו הרי אותן ימים עולין לשל הבן כיון שחלו נזירות שלו אבל לפי המפרשים דמגלח בנתים דמשלים את שלו ומגלח א"כ אותם שני ימים או ג' שלאחר לידת הבן אין עולין לבן כיון דמשלו הוא ולא משל בן דעדיין לא חל נזירות הבן. אבל אכתי קשה לי בסיפא דאמרינן שמונה של הבן דמנח את שלו כיון דאינו מגליח בנתים מאי נפקא מינה דמניח את שלו דאם בשביל אם נשאל על שלו וכו' הרי גם במונה אתי שלו תחילה אותן שני ימים או שלשה ימים עולין לבן. ועוד קשה לי דלפי דבריו ז"ל א"כ את פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דלקמן בנטמא בימי בנו גם ברישא דמשלים את שלו ואח"כ מונה את של בנו כיון דלדבריו ז"ל דאינו מגלח בנתיים דבנזירות אחת דמי וכיון שכן אמאי לקמן פירש להך פלוגתא על סיפא דהריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר וכו' והלא גם על רישא אתיא הן אמת דהלשון שם מגומגם דלא אתי מה שכתוב אח"כ דאפי' מונה את שלו אניו מגלח בנתיים כנזירות אריכתא דמי סותר את הכל עכ"ל שזה הוא לרישא לכן נ"ל שצריך להיות כך ר' יוחנן אמר סותר אפ איתן ימים שמנה כבר על שלו ואפי' ברישא דמונה את שלו כיון דאינו מגלח בנתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל ע"כ דאז בתרוייהו פליגי ודו"ק:

כתוב בגיליון ומפי המורה וכו' וא"ת דבתר שמונה של בנו לא ליגלח פירוש אע"פי דברישא דמשלים את שלו תחילה ומגלח בנתיים מ"מ בזה אינו מגלח לסוף מנין נזירות של בנו שהרי אינו מונה שלשים שלו לאחר התגלחת שכבר עלה לו מה שמנה קודם לידת הבן והיאך יגלח לאחר השלמתו והא ליכא גידול שיער ומשום זה בהאי לא ליגלח אלא עד לבסוף וק"ל:

בא"ד ועוד מדקאמר דמניח את שלו ומונה את של בנו למאי מלתא הוא קא מתחיל את של בנו ע"כ נ"ל דיש לדחות זאת הראיה דנפקא מינה שאינו מגלח כי אה פעם אחת דאם היה משלים את שלו היה מגלח ואח"כ מונה את של בנו אבל כיון דאמרינן דמפסיק ומונה את של בנו ואח"כ משלים שלו אזי אינו מגלח בהשלמת נזירות בנו כיון דבהשלמת נזירות שלו ליכא ל' יום שיעור גידול שיער להכי אינו מגלח אלא פעם אחת לבסוף ודו"ק:

עוד כתוב וכי תימא אי הך בבא לא מיירי בנזירות סתם אלא בנזיר חמשים למה לי דמייתי אידך בבא דנזירות מאה משום דאתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותל עכ"ל פירוש כיון דאיירי דנזירות שלו של חמשים דלהכי כד מגלח על של בנו פשו ליה כדי גדול שיער א"כ למה צריך התנא לימתני עוד בבא דנזירות מאה והא מהאי ידעינן לה והכוונה דמשום זה מוכרח לפרש דמתניתין דידן איירי בנזירות סתם שהוא ל' וא"כ מוכרח לומר דבתר שמונה את של בנו לא ליגלח כמו שאמר וא"ת וכו' לזה אמר דתנא אתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותר דהינו דבבא דלקמן פירשה לנו זה שלא מבואר במתניתין דידן אבל איכא לימדק דמשמע דאם היינו מפרשים במתניתין דידן דאינו מגלת בנזירות בנו אתיא שפיר בבא דלקמן ואמאי והרי סתראי נינהו דלבבא דלקמן דקתני סותר משמע דמגלח על נזירות בנו: