ידי דוד כו

ע"כ ואנכי איש צעיר לא ידעתי מה הוא טוב טעם ודעת שאע"פי שלפי דעתו אסר עצמו באחת מהן מ"מ אילו היה יודע לא היה אוסר עצמו כלל וא"כ אין לך פתח גדול מזה. ועוד מניין לו דההיא דהנודר מן החרצנים היא איירי אפי' אמר אילו הייתי יודע:

ואיפשר לומר כיון דמה שבא לומר הוא דאילו הייתי יודע לא הייתי נודר הוא משום איסור היין דווקא ולא משום הנך דנזירות דהנך גם עכשיו לא נתחרט מהם משום עצמם אלא משום היין דניחא ליה בהו גם עתה מחמת עצמם. אלא שלא ירצה נזירות היין ולא שהייתה כוונתו על היין הרי באותה שעה נתפס לכל דיני נזירות כמו הנודר באחד מהם דאסור בכולן וזה הוא שכתב הכ"מ וכבר נתן רבינו טוב טעם ודעת וכו' וכיון שכן אתי שפיר דלאו משום דאין שאלה בהקדש דוודאי דס"ל דיש שאלה בנזירות ונזירות בטעות לא הוי נזירות והכא שאני כמ"ש ודוק:

שם רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש וכו' וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו. בטל ע"כ איכא למידק דא"כ אמאי איצטריך ת"ק לימתנייה והא בלאו הכי הוא נזיר משום דמקבל נזירות באחת מהן אסור בכלן דבשלמא לריב"ל דמפרש על מנת בחוץ דמי ובתרתי פליג ר"ש ניחא דתנייה להודיע דגם בזה פליג ר"ש ולא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה ותני סיפא להודיעך כחן דרבנן דגם בזה דלא היה יודע שהנזיר אסור ביין דאילו היה יודע לא היה מקבל נזירות ואפ"ה אסור בכלן אבל לרבינא קשה דאמאי אצטריך למתנייה. וי"ל דלא תנייה משום רבנן אלא משום ר"ש דלא פליג בזה דלא פליג אלא בסיפא דווקא:

תניא כוותיה דרבינא וכו' פירוש דזה ודאי לר"ש דאי לרבנן אפילו בלא תנאי היכא דאמר חוץ מן היין הוי נזיר וק"ל:

והאמרת רישא אסור ור"ש מתיר לכאורה קשה דמאי פריך דאימא דטעמא דרבנן כיון דנשאל על היין והותר הוי נדר שהותר מקצתו היתר כלו ור"ש ס"ל דנדר דהותר מקצתו לא הותר כלו דהא לכלהו הוי שעת הנדר הוי על הכל אלא דעכשיו בא לישאל על הנדר. וכמו שאמר סבור הייתי שחכמים יתירו אלמא דכשנדר נדר גם על היין. וצ"ל דמשום זה פירש רש"י במתני' בד"ה או יודע אני וכו' הרי זה מותר דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא קביל עליה נזירות מיין ומטומאת מתים ולא קיבל עליו אלא חצי נזירות ע"כ דהיינו דקס"ד דאין זה מקרי שאלה אלא מעיקרא לא הוי אלא חצי נזירות ועל זה קא פריך דהוה צריך להיות איפכא לרבנן אסור ולר"ש מותר ואמר ואי בעית אימא וכו' סיפא דנדר מכולהו ואיתשיל וכו' דחידש לו דזה שאמר סבור הייתי שחכמים יתירו לי דבא לישאל עכשיו משום זה ומעיקר' חשבינן שנדר מן הכל ולא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע כמו דקס"ד וכד אישתרי מחדא על ידי שאלה זאת לרבנן אשתרי מהכל. ולר"ש לא מפקע נזירותיה מניה עד דמיתשיל אכולהו והילכך הואיל דלא איתשיל אלא חדא אסור. והתוספות משום זה נמי פירשו במתניתין דמה שאמר סבור הייתי וכו' ולכך לא היה בדעתי לקבל איסור יין או טומאת המתים וכו' ולכך פריך איפכא הוי לי לימתני. ואז הוי שפיר דקא מתרץ ליה סיפא דנדר מכולהו וכו' דהיינו דלא כמו שס"ד לא נדר מיין וטומאה אלא נדר מכלהו ועתה בא לישאל ונקט תירוצא משום כי מתשיל וכו' הוא כמו שכתבו התו' דרבנן אפי' למאן דאמר לא הותרו כלן וכו' ור"ש ס"ל אפילו למ"ד הותרו כלן וכו' ודו"ק:

ע"ב ואיבעית אימא בנדר אונסין קא מיפלגי וכו' אין הפירוש דהוא כמו הס"ד דלדעת רש"י דאיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא לא קביל עליה נזירות מיין ולדעת התו' דכוונתו ולכך לא היה בדעתו לקביל איסור יין וכו' וטעמא דרבנן דאמרי מותר אע"ג דס"ל דבחדא הוי נזיר הוא משום דהכא שאני דזה נדרי אונסין ונדרו כמאן דליתי' דמי ואין צריך שאלה דא"כ ר"ש דאוסר דצריך שאלה ולא אתי האי כיון דלא היה בדעתו לקבל נזירות מיין לא חייל עליה נזירות כלל. אלא הפירש הוא כמו שאמר המתרץ בראשונה דנדר מכלהו אלא דאין צריכין לומר פלוגתיהו משום דאתשיל מחדא דלרבנן כי מתשיל מחדא אשתרי. ולר"ש עד דמתשול מכלהו כמ"ש בראשונה אלא פלוגתייהו משום נדרי אונסין נינהו וכו' ואתי שפיר דמקרי נדרי אונסין דמעיקרא כי נזר מכלהו לא יהב דעתיה לזה אלא אח"כ שבא לדעתו זה שהרי במתני' קתני אבל סבור הייתי וכו' אלמא שאח"כ בא לדעתו זה לפי פירוש א' של רש"י ז"ל ולפירוש שני נמי בשעת שנדר אכולהו נדר אלא שבלבו היה שחכמים יתירו לו לשתות ביין ולטמאת למתים. וכיון שהיה כך בלבו מקרי אונס ואע"ג דאין זה אונס כמו נדרי אונסין אלא הוא כמו שוגג ומה דקרי ליה אונס הוא משום דלבו אונסו לחשוב כך:

וניחא דלפי פירוש זה לא קשה מה שהקשו התוספו' וא"ת וכו' אבל הכא בשעת הנדר ידע האונס ומסתמא לא גמיר ונדר ואיכא למימר דלכ"ע לא בעי שאלה ע"כ דכיון דבשעת הנדר לא בא לדעתו זה הוא כמו הך דלא ידע הנדר ולפירוש שני דאין זה משום נדרי אונסין אלא נדר בשוגג וקרי ליה אונס משום דלבו אנסו לחשוב כך. וכך ראיתי להרמב"ם ז"ל בחבורו קרי להאי נדרי שגגות וז"ל בפ"א הל' טו' אמר