ידי דוד טז

דבריהם אלו קשים דא"כ כד מקשה ליה וליהוי כל אוונא ואונא היה לו לתרץ דשאני הכא דאמר מכאן וכו' ולמה ל לתרץ כל מלתא דאית ליה. קצבתא מדלא תריץ הכי אלמא דהש"ס לא משמ' ליה חילוק זה וגם על הקושיא מעיקרא ליתא לפי מה שאמרו ולא מייתי מהך ברייתא אלא דאיכא חילוק בין מילתא דאית ליה קצבתא למילתא דלית ליה קצבתא דהיינו דהש"ס לא מדמי נותני' דידן למתני' לגמרי דוודאי מתני' דידן שאני דלא הזכיר סכום מהלך העולם ומתניתא איירי שאמר אלף שנים ולמה להם משום דאמר מכאן:

ונ"ל דוודאי כד פריך וליהוי כל אונא ואונא לא יכול לתרץ משו' דקתני מכאן דמשמע אריכא לי מלתא משום כיון דנימא כוונתו על כל אונא ואונא הוא מוכרח להורות דלאו נזירות ארוך אלא על מנין האונות להכי אמר מכאן להכי תרץ לו כל מלתא דקצבתא לא קתני וכמי שפירשתי דלהכי יש לומר דחד נזירות קביל עליה אבל כד הביא לו סייעתא והתניא וכו' לסיועיה דמצינו דקצבתא יש חילוק אע"פ שמשמעות שניהם כל ימי חיו קאמר דעבדינן מילתא דקצבתא נזיר ארוך עד יום מותו דלא כמו נזיר עולם. או כמו כל ימי חייו. דמשמע דגם במתניתין דהוא מלתא קצבתא לא עבדינן נזירות הרבה על כל אונא ואונא אלא חד נזירות קביל עליה אלמא דמתניתין כאילו אמר חמ' מאות שנה דהוא הקצבתא דקאמר מתניתין סוף העולם על זה הקש כיון דהש"ס מדמה מתני' לאלף שנים משום דאית ליה קצבתא דמשמע ליה דמה שאמר מכאן ועד סוף העולם הוא כאילו הזכיר חמש מאות שנה מהלך העולם. א"כ אמאי תפרש אריכא ליה מלתא אימא אחת אריך קביל עליה כמו הך דאלף שנים דהא לדברי המסייע חשיב ליה כאילו אמר חמש מאות שנים ועל זה תרצו דאע"ג דדמי ליה שאני הכא דאמר מכאן ועד סוף העולם דמשמע דטפי אריכא ליה מלתא כמכאן ועד סוף העולם מלומר דנזירות ארוך קביל עליה מדלא אמר הריני נזיר עד סוף העולם והמסייע לא מייתי הך מתניתא לדמותה לגמרי אלא לומר דיש חילוק בין דאית ליה לדלית ליה קצבתא דמה דאית ביה קצבתא לא אמרינן ביה אלא נזירות ארוך קביל עליה אבל דמתני' אה"נ דפירוש אריכא ליה קאמר כיון דאמר מכאן עד סוף העולם ודו"ק:

ע"ב גמ' אבל אחת ומחצה דנחית וכו' קמ"ל כולהו נזיר שתים ע"כ והוי מתניתין כולה לא זו אף זו קתני וק"ל:

שם רב סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא וכו' משמע דרבי. עקיבא הוא דדריש לישנא יתירא אבל רבנן לא דרשי לישנא ומניין להו זא דאימא דגם רבנן בעלמא דרשי אבל הבא לא צריך ללישנא יתירא דבלאו הכי אינו צריך ליקח לו דרך ומוכרח לומר דהא דקאמר סבר לה כרבי עקיבא דהיינו שדבריו מבוארים דדריש לישנא יתירא וק"ל:

תו' בד"ה הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכו' וממאי דסליק חילק דהיינו דקאמר הריני נדור ושעה אחת וה"ה שיש לחלק ארישא דמתני' דקאמר הריני נזיר ויום אחד ע"כ יש לדייק ממה שכתבו וממאי דסליק חילק משמע דליכא לחלק כך על בבא האחרונה שהיא הריני נזיר אחת ומחצה שאם אמר הריני נזיר אחת שלשים יום ומחצה או אם לא אמר אחת אלא:

הריני נזיר שלשים יום ומחצה ודאי דלא אמרינן שיהא נזיר מה' יום ג"כ אלא דאמרינן דפירוש ומחצה הוא על היום דסמיך ליה דלא אמרי' ומחצה דהוא מחצה של נזירות אלא אם הוא סמוך אאחת שמשמעותה נזירות שלימה ומחצה ממנה קאמר כן נ"ל ודו"ק:

דף ח' גמ' ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו כתב רשי' ז"ל דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ואלו על ספיקו לא מצי מגלח דהכי מפרש באלו מותרים במס' נדרים ע"כ ובדיבור שאחריו כתב וז"ל ולהוי נזיר שבל ספק נזירות להחמיר דספיקו בנזיר חמור מודאו דאלו ודאי שלא היה בו מאה כור לא הוי נזיר השתא דהוי ספק אמרינן דנזיר הוא ע"כ ודבריו האחרונים סותרים ראשונים שכתב שפירוש ודאי הוא נזירות בודאי וכאן פירוש ודאי שלא היו בו מאה כור שאינו נזיר בודאי ועוד קשה שבכל מקום שאנו אומרים ספיקו לחומרא הוא שספק אם זה אסור או מותר דמספק אנו מחמירין עליו לעשות אותו שהוא אסור וג"כ בנזירות ספק אם היה בכרי מאה כור או לא היה אנו מחמירין לומר שהיה מאה כור כדי לאסור בכל דיני נזיר ומאי רבותיה דנזיר משאר איסורין ועוד מאי חמור מודאו דקאמר דמשמע דגם הודאי כמותו אלא דזה חמור מזה לכן נ"ל שט"ס וכצ"ל שכל ספק נזיר להחמיר ה"נ במתני' דהוא י"ל דספיקא הוא וכו':

ואיפשר. לומר דהא דכתב דספיקו דנזיר חמור מודאו לא קא מפרש להא דאמר חזקיה שספיקו חמור מודאו אלא מפרש דקאמר ר"ש שכל ספק נזירות להחמיר דהו"ל לומר שכל ספק נזירות נזיר הוא שלא יכול להחמיר אלא בדבר שיש בו קולא וחומרא ואנן עבדינן לחומרא אבל זה אם יהיה נזיר או לא. להכי תקן הלשון דלחומרא דקאמר דהיינו שדנין ספיקו אם היה ק' כור או לא להחמיר ואמרינן היה בו ק' כור והחומרא היא דלא עבדינן כודאי שאם לא היה בו ק' כור הוא קולא שלא יהיה נזיר השתא דהיא ספק מחמרינן ועבדינן ביה דהוא היה בו מאה כור ויהיה נזיר. ונראה הא דלא חייש ר"ש דליתי חולין בעזרה היא משום דאדם מכניס