ידי דוד קנו

דבריו אבל הלשון אינו מתוקן במה שכתב ואיכא הרעה לרבו דמשמע דהוא משום מה שאמר הש"ס לעיל יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו דהתם דווקא בשבועה קאמרי דלא חיילה משום זה אבל בנזירות לא דאיתרבו מואמרת אליהם דחיילא עליהם נזירות וק"ל:

דף ס"ג ע"א נזיר שגילח ונודע לו וכו' כתב המפרש כיצד היא טומאת התהום שאינו סותר אם נטמא בטומאת מת וכו' והוא לא הכיר בו כשירד שם לטבול אין זו טומאת התהום וכו' פירוש אפי' שידע שנטמא בודאי איירי ואעפ"כ היה ס"ד כיון שלא הכיר בו כשירד לטבול נקראת טומאת התהום קמ"ל דלא נקראת טומאת התהום כיון שהטומא' היא גלויה היתה ולא משוקעת בקרקע ובמשוקעת עצמה יש חילוק דאם ירד לטבול מטומאתו ושם היתה הטומאה הרי הוא בחזקתו שהוא טמא וסותר אבל אם ירד להקר שלא היה טמא והיה בחזקת טהרה כיון שטומאה זו היא טומאת התהום באה ההלכה כיון שגילח והוא לא ידע אינו סותר ונראה מדבריו דאיירי שידע אח"כ שנטמא בודאי ואעפ"כ בטומאת התהום אינו סותר ולהכי לקמן בהך ברייתא דמת מושכב לרוחב הדרך וכו' פירש על דקתני בד"א במהלך ברגליו וכו' פירש לה בד"א דמהלך בין פרקין טהור ולא פירש לה ארישא משום דברישא דמת מושכב לרוחב הדרך אפילו במהלך ברגליו אי איפשר שלא יגע ושלא יאהיל:

אבל מדברי התו' נראה דכולה מתני' בדלא ידע ודאי שנטמא שבטומאה ידועה כתבו משום דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ונקט ברישא ירד לטבול דרבותא קמ"ל אף כי ירד לטבול דמסתמא דקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביביו מ"מ טמא משם ספק טומאה ברה"י ובסיפא פירשו וסיפא רבותא קמ"לן אף כי ירד להקר ואין דרכו לבדוק ולדקדק סביביו וכו' מלשון זה נמי משמע בדלא ידע בודאי שנגע או אהיל דאם לא כן מאי מעלה ומאי מוריד בהא דירד להקר ואין דרכו לדקדק סביביו כיון דלבסוף הרי ודאי שנטמא:

ונ"ל דנפקא מינה לדברי התו' דאם ידע שנטמא דודאי אפי' בטומאת התהום סותר אבל לקמן בהך ברייתא דמת מושכב לרוחב הדרך מפירושם עלה משמע דאיירי דידע שודאי שנטמא ואעפ"כ כיון דהיא טומאת התהום טהור בנזיר ועושה פסח וכן ממה שפירשו על בד"א במהלך ברגליו וכו' הוא קאי על דמהלך בין פרקין:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזירות דין כ' דנראה מדבריו דטומאת התהום דהותרה אחר שגילח הוא בדלא ידע שנטמא שכתב וז"ל ירד להקר הרי זה טהור עד שידע שנגע ע"כ אלמא משמע דאם ידע שנגע בודאי סותר וכן ראיתי מה שכתב בהל' קרבן פסח דין י"א וז"ל מי שעבר בדרך ימצא מת מושכב לרחבה של דרך וכו' הרי זה טהור לפסח וכו' ואע"פ שאיפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום וכו' עד שידע בודאי שנטמא ע"כ ועוד כתב אח"כ וז"ל בד"א כשהיה מהלך ברגליו שהרי איפשר שלא יגע בו וכו' דהוא מפרש לתשלום הך ברייתא בד"א וכו' דקאי ארישא דמת מושכב לרוחב הדרך ולא כמו שפירש המפרש והתו' וכן כתב שם הכ"מ דרבינו כך מפרש דהך דקתני בד"א במהלך ברגליו יעו"ש:

וראיתי שיש להקשות על דברי רבינו שכתב שם הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו וכו' דאיך שוחט פסחו לכתחילה והרי נזיר דקתני ליה בהך ברייתא נמי הוא איירי בשגילח תגלחת הטהרה דווקא וכמו דקתני לה במתניתין דידן. ועוד דהוא עצמו קא פסק לה הכי בהל' נזירות כמו שהבאתי לעיל ותו אפילו לפי סוגיא דפסחים דף פ"א ללישנא בתרא דאפי' קודם זריקה נראה דאיירי דשחט כבר אבל לכתחלה לא:

וראיתי שכתב שם מר"ן בכ"מ דרבינו בלישנא בתרא דרב דאפי' נודע לו לפני זריקה הציץ מרצה ומשמע ליה לרבינו דאפי' לכתחילה שוחט קרבן ספח שהוא קרבן חובה והיא מצוה עוברת יעו"ש. ואנכי איש צעיר לא נ"ל זה כיון דתנא קתני לנזיר ועושה פסח בחדא מחתא ודאי דשוים הם דמה בנזיר לרבנן אחר שיזרק עליו אחד מן הדמים גם כן בפסח וכי תימא דא"כ תקשה לרב אשי דאמר אף קודם זריקה זה יכולנו לתרץ כמו שתרצו הכא בתוס' בד"ה מאן תנא וכו' וכן ר"י בפסחים דף פ"א ע"א דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקא נטמא יעו"ש דכך מתרצינן על רב אשי אבל שנאמר שישחוט לכתחלה זה אי איפשר לכן נראה לי דרבינו סובר דהך ברייתא דמת מושכב לרחבה של דרך איירי בשלא ודאי שנטמא אלא איפשר שנטמא וכמו שמפרש לה כנז' ואינו דומה לטומאת התהום דמתניתין דהיא ודאי שנטמא וכן משמע מדקאמרי עלה במחוורת ואידך כי דרך דמשמע דהוא נטמא ודאי אלא שאינה גלוייה ולהכי בעי דשגילח כבר לר"א ולרבנן עד שיזרק אחד מן הדמים וגם בפסח בעי אם כבר עשה פסח ולהכי רבינו בנזירות כתב שם דין י"ו נזיר שגילח תגלחת טהרה ונודע שטמא היה וכו' דמשמע דטמא בודאי וכתב עלה ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר ודבר זה הלכה מפי הקבלה ע"כ ואם עד שלא נזרק וכו' וכן כתב בהל' קרבן פסח בפרק הנז' מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה ע"כ הרי מבואר דווקא אם עשה כבר ולכאורה הוא הפך מה שכתב מקודם דבטומאת התהום דמת מושכב לרחבה של דרך דשוחט לכתחלה אם לא