ידי דוד קמא

עדיין מימי נזירותו שלשים יום שיש בהם גידול שער עולין לו ימי צרעתו כגון מי שנדר שמנים יום ונצטרע באופן שלאחר שנרפא וגילח שתי תגלחיות הוא ביום חמשים שנשאר עדיין לימי נזירותו שלשים יום אינו צריך להוסיף כנגד ימי צרעתו אלא מגלח נזירות טהרה ביום שמנים כמו שנדר שימי צרעתו עולין לו ולפעמים עולין מקצתן וכמו שכתבו התוספות שכשהתחיל צרעתו עדין לו למנות שלשה ושלשים יום כגון שנדר חמשים ושלש ונצטרע ביום כ' ונרפא באופן לכשיגילח שתי תגלחיות יהיה ביום ל"ד ימים וישיב ל' יום כדי גידול שער והיה ביום ס"ד יום מיום תחלת נזירותו הרי הוסיף על נדרו אחד עשר יום דווקא ואם היה שכל ימי נגעו אינן עולין היה לו להוסיף כנגדם ארבעה עשר יום והוא לא הוסיף אלא אחת עשר יום נמצא ששלשה ימים מימי צרעתו עלו לו וכיוצא בזה ודו"ק:

מתיב רמי בר חמא וכו' ומוחלט בספק וכו' וכתב המפרש וספק הוא לו אם נחלט ונרפא וכן כתבו התוספות וז"ל ומוחלט בספק אולי הוחלט וכו' וכן הוא ספק אם הוא מצורע מוחלט ע"כ משמע מדבריהם אלו שנסתפק לו שאותו צרעת שהיה בו אם הוא צרעת מוחלט וטמא או לא ולפי זה קשה דהא תנן במ"ס נגעים בפ"ה כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר דהיינו אותם שהזכיר שם דווקא:

וי"ל דכוונת דבריהם הוא שנסתפק לו אם החליטו כהן או לא דבהכי לא אמרו כל ספק נגעים טמא דלא אמרו אלא דמעיקרא דנפל הספק אם הוא עכשיו ראוי להיות טמא כמו שמבואר שם אבל בזה שנסתפק לא אם הוחלט על ידי כהן לא אמרינן שהוא טהור:

אבל ממה שכתבו התו' בדיבור שאחר זה וז"ל וספק טומאת צרעת דספק אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא ע"כ משמע דהספק הוא אם ראוי להיות טמא או לא וא"כ זה נכנס במה דקתני כל ספק נגעים טהור ויש לישב דהכוונה אם בוהק הוא והחליטו כהן דודאי דבלא ראית הכהן אינו מעלה ואינו מוריד מה שנראה לו הוא שהוא טמא ומוכרח שזה היה על ידי כהן וכיון שלא אמרו שנסתפק לו הכהן משמע דהוא דנסתפק לו והיכי דמי ודאי שנסתפק לו אם בוהק הוא והחליטו כהן כן נ"ל אוכל בקדשים לאחר ששים יום וכו' כתב המפרש שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח וכו' מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח"כ למנות שבעה תגלחת נזירות טומאה ע"כ קשה לי דאיך שייך לאוכל בקדשים והוא טמא מת:

ונ"ל דהכוונה דבתוך שבעת ימים דתגלחת לימי ספרו היה מזה ושונה דנטהר מטומא' מת. אבל משום מחוסר כיפורים דנזיר טמא לא מיתסר לאכול בקדשים משום דאין טומאה יוצאה מגופו וכמו שכתבו התוספות. ומה שכתב ואח"כ למנות ז' דתגלחת טומאה הוא משום שאחר שצמח בכדי לכוף ראשו לעיקרו סגי דמקרי גילוח:

עוד כתב בא לו לשתות יין אומרים לו מוחלט היית ולא טמא והללו שנים תגלחיות של צרעת ע"כ פירוש של גמרו ושל ספרו ואינו עולה לו בשביל נזירות טומאה נמי או בשביל נזיר טהור כדאמר לקמן בש"ס דף ס' ע"ב ודו"ק:

עוד כתב אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק ע"כ פי' שמא אינו מצורע ואינו יכול לגלח בתוך ימי נזירותו כדכתיב תער לא יעבור על ראשו וגו':

עוד כתב בא לו לסוף שלשים וביקש לשתות יין וכו' הנה קיצר בלשונו דהוא ודאי ביום ל' שוחט אחד מקרבנותיו של נזיר ומביא צפרי מצורע וחטאת העוף הבאה על הספק כמו שמפורש לקמן בפרק שני נזירים וכמו שכתבו התוספות דהמפרש ז"ל סמך על מה שמפורש בש"ס לקמן:

עוד כתב נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך דתגלחת ודאי קודמת וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים פ' שאם מצורע היה הרי גילח שתי פעמים והביא קרבנותיו כמו שמפורש לקמן בש"ס בפרק שני נזירים דתגלחת צרעתו היא קדומה לתגלחת טומאה ולתגלחת טהרה. דף נ"ו ע"א גמ' ואי סלקא דעתך סלקי ליה יומי תסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום ע"כ כתב המפרש מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים ש"מ דאפי' בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולה לו מן המנין וקשיא לרב חסדא פירוש דודאי ג' שנים ושלשים צריך להיות על כל פנים דבשנה ראשונה אינו יכול לגלח תגלחת מצורע דשמא לא היה מצורע וכל השנה אסור לגלח תגלחת רשות וכשבא לגלח בסוף השנה ומביא הקרבנות כמו שמבואר לקמן כנז' בכל זמן לתגלחת אמרינן דשמא טמא היה ולא מצורע וזאת תגלחת טומאה ויתחיל למנות נזירות טהרה עוד שנה אחרת ויגלח לבסוף בקרבנות המבוארים לקמן ואח"כ אומרים שמא מצורע ואלו שתי תגלחיות הם של מצורע וצריך לגלח עוד של טומאה שתגלחת של צרעתו אינה עולה לטומאתו כמ"ש לעיל אבל מ"מ יכול לגלח תגלחת זו של טומאה לאחר שלשים דאף אם נאמר דשמא נזיר טהור הוא מ"מ הרי עלו לו ימי צרעתו והיה יכול לגלח נזירות טהרה ואם הוא נזיר טמא והרי הוא סותר הקודמין הרי לאחר שגילח נזירות טומאה זו מונה נזירות טהרה שנה אחת וא"כ ממה נפשך בשלש שנים ושלשים יום סגי ליה ומדאינו הכי אלא עד לאחר ד' שנים אלמא דימי חלוטו אינו עולה מן המנין אפי' בנזירות מרובה