ידי דוד קמ

שמיה אהל ומר סבר לא שמא אהל דאם אמרינן כתנאי א"כ רבי דמטמא בשידה תיבה ומגדל הוא דווקא היכא שפתוחין דיכנס האויר אבל אם סתומין אפי' מהלך בהם אינו טמא אבל אם אמרינן דכ"ע משום גושא ומר סבר וכו' א"כ רבי דמטמא משום אהל זרוק לא שמיה אהל הוא אפי' בסתומין ועוד נפקא מינה לדינא בעלמא דאם תנאי היא א"כ ר' דמטמא הוא משום אוירא דווקא אבל בעלמא לאהל המת ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל אבל אכתי איכא לימדק דאמאי לא דחי ליה לא דכ"ע משום איירא גזרו ומר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ומר סבר שמיה אהל דהיינו שסתומין מלמעלה להפסיק בין האויר והלך בהן דר' דמטמא ס"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל ור' יוסי דמטהר ס"ל דאהל זרוק הוי אהל:

ונ"ל דבשלמא על גושא הוא דסבר רבי דאהל זרוק לא הוי אהל כיון דהוא בא להפסיק בינו לגושא אמרינן כיון דהוא זרוק לא הוי הפסיק אבל באוירא דהוא עשה שלא יכנס האויר הרי לאו משום הפסיק הוא אלא משום שלא נכנס האויר כלל ואינו דומה ג"כ לזורק חבית על פני המת באהל דטמאה דהתם לאו משום אויר האהל אלא דחשבינן לבית כאלו מלאה טומאה וזה ורק להפסיק וזרקה בינה לבין הטומאה ועוד נראה ממה דקתני על פני המת הוא משום דאהילה על המת ולא משום אהל המת דודאי דאם לא אהילה על המת אינה טמאה כיון דסתומה ולא נכנס בה אויר אהל המת וכיון שכן לא שייך לומר ר' דמטמא משום דאהל זרוק לא הוי אהל:

וכי תימא דאיירי בפתוחין ושייך בהו אהל כיון שאינו מהלך באויר ממש אלא בתוך שידה תיב ה ומגדל הוה ליה כמפסיק בינו לבין האויר דאע"ג דאין זה סברא לומר דמקרי הפסק בשפתוחין ליכנס האויר מ"מ בלאו הכי אי אפשר לש"ס לדחות ליה הכי דא"כ ר' יוסי דמטהר היכי תמצא אופן דטמא משום אוירא דאס במונחת כ"ש דטהור דהא למאן דס"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל מודה אמונח דהוא מפסיק וא"כ אי אפשר לו לשס לדחות הכי את זה כתבתי דנראה דכך דעת המפרש ז"ל ממה שאח"כ שאמר הש"ס אלא דכ"ע משום אוירא וכו' לא כתב מענין אהל זרוק לא שמא אהל וכו' נראה דדעתם דגם באוירא שייך אהל:

אבל א"ל דמה שאמר ואהל זרוק שמיה אהל לרי' בר יאודה לא קאי אאוירא אלא אדעלמא דקאי אחבית ומה שאמרו ואפ"ה משום דלא שכיחא וכו' לא גזרו לרבי יוסי לא קאי אמה שאמרו ואהל זרוק לר' יוסי בר ר' יהודה לא שמיה אהל דמשמע דגם באו ירא שייך אהל זרוק אלא קאי דכ"ע משום אוירא גזרו דאין זה משמעות דבריהם אלא ודאי דס"ל דגה באוירא שייך אהל זרוק ואיפשר דאיירי בסתם דמקרי אהל לדעתם אבל מ"מ לדעת המפרש הוא כמ"ש כן נ"ל ודוק:

ואיבעית אימא הכא שמא יוציא ראשו ורובי לשם ע"כ כתב המפרש דכולי עלמא משום גושא ולכ"ע נמי אהל זרוק שמיה אהל וכו' ור' יוסי לא גזר ע"כ האי דלא גזר ר' יוסי הוא דווקא בשידה תיבה ומגדל משום דלא נקל להוציא ראשו ורובו אבל בקרון ובספינה ובאי סקרייא דנקל להוציא ראשו ורובו גזרו דהא קתני ברייתא דלעיל דטמא דהיא ודאי ר' יוסי דהא קתני בשידה תיבה ומגדל טהור דהיא ודאי ר' יוסי דלרבי אף בשידה תיבה ומגדל טמא וק"ל:

והתניא הנכנס לארץ וכו' כתב המפרש והא דתני ר"י בר"י לעיל זרק תיבה מלאה כלים וכו' לאו משום דקסבר אהל זרוק לא שמיה אהל אלא כיון דזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי וכו' איכא לימדק כיון דאיכא לומר כך על הך דחבית אמאי הש"ס נייד ממה שאמר מעיקרא דכולי עלמא משים גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל ומר סבר לא שמיה אהל מכח קושית והתניא חבית וכו היה לו לתרץ שאני חבית כיון דזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי כיון דסוף סוף הוא מוכרח לומר כך:

ועוד דהכי עדיף לומר כדמעיקרא מר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ומר סבר שמיה אהל דאז דאוירא דלא גזרו עליה לכ"ע איירי במונחת כמ"ש לעיל לדעת רבי אבל עכשיו דכ"ע אהל זרוק שמיה אהל ורבי גזר משום שמא יוצא ראשו ורובו אפי' בשידה תיבה ומגדל א"כ מאי דטהור משום אוירא גם לרבי היכי משכחת לה והלא גם בשידה תיבה ומגדל גזר רבי שמא יוצא ראשו ורובו והוה ליה כאילו נגע בגושא לדעת המפרש כמ"ש לעיל ולדעת התוספות שהוא מאהיל על גושא ולפי טעם זה ודאי דאף במונחת גזר שמא יוצא ראשו ורובו וא"כ היכי משכחת לה צד דטהור משום אוירא:

ויל דהכי עדיף ליה לש"ס לומר דגם לרבי ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל ומשכחת דטהור משום אוירא בתרומה וקדשים דמונחים בשידה תיבא ומגדל ועברו בארץ העמים דליכא גזירה בהו שמה יוציאו אותם חוץ לשידה תיבה ומגדל דבאדם חיישנן שמא יוצא ראשו ורובו דווקא וניחא דרבי לא נקט דבריו אלא באדם הנכנס לארץ העמים וכו' דבאדם אי איפשר להיות טהור כלל כן נ"ל ודו"ק:

ע"ב גמ' הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' דהא אית ליה גידול שער ע"כ פירוש דהא קאמר רב חסדא לא שנו אלא בנזירות מועטת אין הכוונה דמתני' איירי בנזירות מועטת דהוא שלשים יום אלא הכוונה בנזירות מועטת אם מיום שנצטרע עדיין למנין ימי נזירות שלשים יום כגון שנדר חמשים יום ונצטרע ביום כ' שעדיין לימי נזירותו שלשים יום כיון שאחר התגלחיות צריך לישב ל"ו יום כדי גיד ל שער הרי ימי צרעתו לא עלו לו כלל אבל בנזירו' מרובה שאף לאחר התגלחיות