ידי דוד קלח

שלפני הדיבור דהוא קודם מתן תורה ולא עד שנשנית הפרשה אלא אתא לומר דכל הקברות הקודמים אע"ג דאינם קרויים אדם מטמאים במגע אע"ג דנתמעטו אחר מתן תורה ג"כ נרבה דכל מה שבא בצווי זה דקבר דלאחר מתן תורה דהוא לאהל נמי דאע"ג דנתמעטו קברי גוים נרבינהו נמי דכל הקברות הקודמים למתן תורה יטמאו נמי באהל כמו במגע כך ס"ל לרבי בנאה כן נ"ל לפרש דבריהם ז"ל ודו"ק:

איבעיא להו דקתני עד שיטהר בשביעי קאי וכו' כתב המפרש כלומר עד דעביד הערב שמש בשביעי דהיינו שביעי ומיעל שמיני ע"כ לפי דבריו אלו דאינו מתחיל למנות עד יום, שמיני א"כ מה שאמר ר"א מגלח מתחיל ומונה מיד הוא כשנכנס שמיני ואחי' שלא הביא קרבנותיו וכן פירש לעיל שם ועיין מ"ש שם על דברי התוספות:

או דילמא קאי וכו' כתב המפרש או דילמא מאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפרושי קמפרש ע"כ פירו' דהמפ' גרים במתני' כמו הגירסא שלפנינו עד שיטהר ומביא את קרבנו' ואפ"ה קא מיבעי בעיא זו ומני ר"א היא ומה דקתני ומביא קרבנו' לא קאי אמה דקתני ואינו מתחיל למנות עד שיטהר אלא דינא אחרינא קמ"ל תנא דאח"כ מביא קרבנותיו או דילמא רבנן היא דאינו מתחיל למנות עד שיביא קרבנותיו דהוא פירוש למה שאמר עד שיטהר:

דלא כדברי התו' דכתבו לעיל אמתניתין דלא גרסינן במשנה ויביא קרבנותיו דכן מוכרח דבש"ס מיבעיא ליה מתניתין מגו דא"כ פשיטא דרבנן היא יעו"ש:

אבל הסככות והפרעות וכו' וימי ספרו וימי גמרו וכו' כתבו התו' ואצטריך למתני' ספירו וגמירו וכו' וצ"ע דלא ליתני וכו' הרי כבר סתר מטעם ימי נזרו עכ"ל ולעד"ן דמה דקתני להו תנא תרתי לאו משום דאי תנא ספרו הוא אבל ימי גמרו סותר וכו' עד דתקשה וצ"ע דלא ליתני אלא ספרו וכו' אלא התנא בא לומר שאפי' ימי ספרו אינן עולין למנין דאינו עולין אלא ימי הסגרו כמ"ש בסיפא והכי כוונת התנא דימי פפרו אינן עולין ואין צריך לומר ימי גמרו דהוא כמו בכל מקום דהתנא תני זו ואין צריך לומר זו. עוד כתבו התו' בדיבור המתחיל על אלו וכו' לא קאי ימי ספרו וכו' שהרי הוא צריך לגלח בשביל צרעתו אלא קאי אשארא שאין מגלח כדין נזיר טמא עכ"ל קשה לי דלמא לא קאי אימי ספרו וימי גמרו נמי דאע"פ שהוא מגלח בשביל צרעתו הוה ס"ד דיגלח נמי בשביל טומאת נזירות קמ"ל תנא אגלח נמי בשביל טומאת נזירות. דאינו מגלח בשביל טומאת נזירות אלא טומאת המת דכתיב וכי ימות מת עליו וגו' ואיפשר לומר דאם בא התנא בשביל תגלחת אחרת חוץ מדמצורע זה פשיטא דליכא גילוח אלא בשביל טומאת מת אבל הנך כולהו משום מת אלא טעמא דלא מגלח הוא משום דכתיב וכי ימות מת עליו שיטמא מטומאת שהם מעצמות של מת וא"כ לכאורה דאין הנזיר מגלת כלל בזה שנצטרע משום דנזיר אסור בתגלחת לזה אמרו שאי איפשר זה שהוא צריך לגלח בשביל צרעתו וא"כ מוכרח דלא קאי אימי ספרו וימי גמרו וכו':

ע"ב איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה וכו' כתב המפרש משום אוירא נמי גזרו עליה וכו' שלא פסע בארץ וכו' אלא נכנס בה קליש לה טומאה ע"כ פירוש דאם משום גושא דווקא הוא עד שיגע בארץ אבל אם נכנס בקרון או בספינה שלא נגע בארץ אינו מיטמא או דילמא אפי' על אוירא שלא נגע בארץ דהיא טומאה קלישא גזרי עליה וא"כ אפי' נכנס בקרון או בספינה טמא משמע מדבריו אלו דעיקר דין גזירת ארץ העמים הוא כבית הפרס שמטמא במגע ולא באהל אלא דקא מיבעיא להו דאם על איירא נמי גזרו דחשיבנן כאילו נגע בארך וכמו דתנן להדיא בפ"ק דאהלות ואלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס וכו' אבל התוספות מפרשי דעיקר גזירתם הוא כמו שמאהיל על המת מפני מתי מבול או מפני רוב מישראל שנהרגו בח"ל וקא מיבעיא להו אי משום אוירא נמי שהחמירו בה יותר מבאהל המת כדי שלא יצא מארץ לח"ל ולהכי הקשה הרב ר' יעקב מאורליינש מדתנן בפ"ק דאהלות הנ"ז דלא מיטמא באהל יעו"ש מה שתירצו והקשה להם נמי מהא דמשמ' בפ"ק דשבת דגזרו על גושא ועל אוירא ותירצו דהתם בין לנוגע בגושא בין מאהיל על גושא בלי שום הפסק לגושא דהיינו דאהל דגזרו הוא כשיאהיל על גושא בלי שום הפסק אבל הכא קא מיבעיא ליה אם ג"כ גזרו על אוירא אפי' היכא דאיכא הפסק לגושא משום אויר לבדו מיטמא:

ונ"ל דכוונת הבעיא לפי זה היא אם הוא כך דעל אוירא גזרו א"כ גם הך אוירא דפ"ק דשבת איירי בהכי דאל"כ מאי קא מבעיא ליה והלא לא אמרו בפ"ק דשבת דגזרו על אוירא אלא בדליכא הפסק בין גושא לאוירא:

והשתא לדברי המפרש דהגזירה היתה משום מגע דווקא ולא משום אהל אלא דהבעיא אם נאמר דגם על אוירא חשבינן כאילו נגע בארץ דהוא גושא א"כ תקשי ליה כך דפ"ק דשבת דקאמרי דגזרו על אוירא. דהא אינו עילה לו תירוץ התוספות דאמרי בין לנוגע בגושא בין למאהיל על גושא דהוא לדבריו דליכא אהל בארץ העמים:

וראיתי לרש"י ז"ל שם שכתבו ז"ל אגושא לשרוף תרומה הנוגעת בגוש העפר ואאוירא לתלות תרומה הנכנס באוירא ואין דבר מפסיק בנתים כגון שידה פרוצה מתחתיה ע"כ נראה מדלא כתב דמאהיל על גושא משום הפסק כמו