ידי דוד קלד

הן אמת לדברי המפרש אתי שפיר מה דמקשה . הש"ס והא רבא הוא דאמר לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת וכו' דהא לא מצינו דאמר הכי בעלמא אלא מוכרח הוא על מה שמתרץ לעיל אלא לרוב בניינו או לרוב מניינו וכו' דהם שוים כי הדדי לעצמות הבאים מהשדרה או מהגולגולת ועוד שהקושיא היא בכח שהוא ס"ל שאעפ"י שאין רובע מגלח כ"ש ברובע שהיא קושיא ניגוד דבריו לענין דינא אבל לדברי התוספות הקושיא היא אלמא דרבא גופיה סבירא ליה דאיכא שדרה וגלגולת דלית בהן רובע עצמות וכיון שכן לעולם אימא לך דאפי' על רובע עצמות וכו' דאינה קושית הניגוד דבריו אדבריו בענין הדין אלא כדי ליסתור הפשוט שלו דיוכל לדחותו דאימא וכו':

וראיתי לדקדק שלדברי המפרש שרבא שאמר לעיל הוא קודם ששמעה מר"ע ולאחר. ששמעה מר"ע חזר בו דאפ"י ברוב בנין או רוב מנין אין הנזיר מגלח אלא בחצי קב א"כ השתא דחזר ופשיט הכי הרי הופשטה הבעיא ולמאי צריך לומר עוד ת"ש אבל לפירוש התוספות לא הופשטה דרבה דקא פשיט ממתני' וקס"ד דאי איפשר לשדרה וגולגולת דליכא רובע הוסתר זה הס"ד וא"כ הפישוט ליכא ועדיין בעיא ולהכי אמר ת"ש שמאי אומר וכו':

והנה למסקנא נמי הרי בעיא זו אם רובע הבא משדרה וגולגלת אם הנזיר מגלח עליה לא הופשטה וספק הוא אם מגלח עליו הנזיר ולהכי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נזירות דין ד' פסק דהוא ספק אם הנזיר מגלח עליו אלא שלכאורה קשה עליו כיון דהוא פסק כרבא דברוב בניינו או רוב מניינו הנזיר מגלח עליו אפי' אין בו רובע הקב א"כ כ"ש ברובע הבא משדרה וגולגולת דהנזיר מגלח עליו דהא בחדא מחתא נינהו. ונ"ל דס"ל לרבינו דודאי דלאו בחדא מחתא נינהו דא"כ הו"ל לימפשט לה מדברי רבא דלעיל דודאי דס"ל להש"ס דאה"נ בשלימין הוא אע"ג דליכא רובע. וכדברי מר עקבא שכתבו התו' ובחדא נוחתא למה שאמר רבא לעיל ברוב בניינו או רוב מניינו אע"ג דליכא רובע אבל כיון שנשתברו איפשר שהם ככל עצמות דשאר איברים דזאת היא הבעיא אם חשיבי הם וחמירי כיון דבאו משדרה וגולגולת או דילמא כיון שנשתברו הרי ככל שאר העצמות וכיון דלא הופשטה בעיא להכי פסק רבינו דהוא ספק אם הנזיר מגלח עליה:

דף נ"ג גמ' ת"ש שמאי אומר עצם אחד מן שדרה או מן גולגולת ע"כ כתב המפרש רובע עצמות שאמרו אפי' בזמן שבא מעצם אחד או משדרה או מגולגולת אלמא דברובע סגי והוא שיהא משדרה וגולגולת ע"כ משמע מדבריו אלו מדשמאי קא מפשיט בברובע סגי אם הוא משדרה או מגולגולת:

וקשה לי דאיך מפשיט משמאי והא ודאי דב"ה פליג עליה דלא מטמא אלא ברוב בנין או רוב מנין כמ"ש לעיל:

ועוד קשה לי דבעיא דרמי בר חמא הוא לענין אם מגלח הנזיר עליה. והאיך דשמאי הוא לענין טומאת אהל מתניא אבל לענין הנזיר דליגלח עליה אימא דבעי חצי קב:

אבל לפירוש התוספות שפירשו דלאו ברובע איירי שמאי אלא בעצם אחד ניחא דמדרבנן קא פשיט דסגי להו בשיעור דרובע עצמות הבא מן השדרה ובודאי דלענין דליגלח הנזיר עלה נמי דאין סברא לומר דפליגי כולי האי דלרבנן ליבעי חצי קב ולשמאי סגי בעצם אחד וכמו שפירש הכי להדיא:

וג"כ קשה לי דברי המפרש דאיך אתי מה שהשיב לו שאני שמאי דמחמיר טפי דאם הכוונה דשמאי מחמיר ואנא קא מיבעי לדברי רבנן א"כ ליכא בעיא דרבנן לא סגי רובע:

ועוד מה הלשון טפי דקאמר ועוד כך היה לו לומר דאנא אליבא דרבנן קא מיבעינא דבשלמא לדברי התו' דהפישוט הוא דאפילו אם איירי בטומאת אהל קא פשיט גם לענין גלות דנזיר משום דבאים מן השדרה ואין סברא לומר דפליגי עליה אתי שפיר מה שדחי ליה שאני שמאי דמחמיר טפי דהיינו דליכא הך סברא לומר דאין סברא לומר דפליגי כולי האי וכו' דשמאי הוא מחמיר הרבה דסגי בעצם אחד ורבנן חצי קב בעו אף משדרה. דזאת דחייה בעלמא ועדיין הבעיא במקומה עומדת וחזר ואמר לו א"כ ליפשוט מינה לאידך גיסא וכו'. דזאת הדחייה היא סברא לימפשט מינה לאידך גיסא ודחי ליה דילמא לא פליגי אלא בעצם אחד דלא מטמא באהל לרבנן אבל רובע מטמא ולא חשו לפרושי מילתייהו ודבר המפרש קשים בעיני:

ואיפשר לומר דהא דקא פשיט מדברי ב"ש משום דקס"ד דליכא מאן דפליגי עליה. דשמאי בא לחדש לן דרובע שאמרו הוא אפי' מעצם אחד אם הוא משדרה או מגולגולת דהוא חמיר כמו שדרה שלמה או גולגולת שלמה. כיון שכן גם הנזיר מגלח עליה כמו בשדרה שלמה וגולגולת שלמה ודחי לו דאימא דהיא סברת שמאי דווקא דהוא מחמיר יותר בכל מקום אבל ב"ה לא מודו לו ודו"ק:

למעוטי עצם כשעורה וכו' כתב המפרש שאין הנזיר מגלח על אהלו וכו' קמ"ל דלא ע"כ פי' דסד"א כיון דמגלח על מגעו יהיה מגלח על אהלו קמ"ל דלא דאם לענין טומאה אהל זה אי איפשר דהרי באהלות קתני בהדיא ממגע ולא לאהל וכיון שכן מאי קאמר אח"כ ואע"ג. דהדר תני להו בהדיא בסיפא וכו' דמשמע דבסיפא משמע להדיא ולא על אהלו וזה היפך דבריו הראשון שאמר דהוה אמינא גם על אהלו להכי אצטריך על אלו למעוטי עצם כשעורה לכן נראה לי דט"ס הוא וצריך להיות דמתחיל הדיבור ואע"ג דהדר תני וכו' וכדברי התוספות והכוונה דתני על אלו למעט אחר ואח"כ בסיפא פירש לה מהו האחר שממעט שהוא עצם כשעורה: