ידי דוד קלב

ועוד דנראה ממה שאמר א"ל רב שמואל בר אחא לרב פפא ואי ס"ד כל הני דקאמר הוי גלגלין רקב דמטמא היכי משכחת לה משמע דרב פפא ידע כל הני בעיי:

ומיהו המפרש כתב היכי דמשכחת דקאמר הוא על בעיא דפירשה דקאמר רב פפא אבל מדקא משיב לו דאשקייה מי דקלים וסכיא נשא שלקו בימי טבריה משמע דידע נמי להך בעיא דעורו דקאמר ושלקו בימי טבריה:

ועוד קשה דמאי קא בעי בעורו והא אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן גזז שערו וקברו עמו משמע גזז אין לא גזז לא דלא נעשה גלגולין כ"ש דלא פשט עורו וג"כ בכיחו וניעו ופירשה דמחוברין עמו וג"כ זרע במעי אשה:

ואיפשר לומר דכל הני בעיי בעו להו דלא ידעו להא דרבה בר בר חנה והש"ס הביא אותם אע"ג דלא צריכי אלא דקשה על הש"ס דלא פשיט להו מהא דרבה בר בר חנה:

ונ"ל לומר דהש"ס לא צריך לימפשט להו כיון דכבר אייתי לעיל להא דרבה בר בר קנה:

ונ"ל דזהו טעמא דהרמב"ם לא הזכיר מהני בעיי ולומר דהוא ספק כמו שאר בעיות דלא איפשטו דהוא פסק כבר להא דרבה בר בר חנה וא"כ ודאי דלאו הוו גלגלין ואין אנו צריכים למ"ש הלח"מ שם יעו"ש:

מת שחסר אין לו רקב ולא תפוסה ולא שכונת קברות כתבו התוספות וצריך עיון למה אם טעם שכונת קברות משום חששא דדילמא היה שם בית הקברות אף כי אחד חסר נמי ניחוש ע"כ ואני ראיתי כתוב הטעם שהדבר מוכיח שדרך מריבה מתו לשם ונקברו שם באקראי ע"כ:

היכי דמי דאירקיב חד אבר כו' פירוש דהא דאמר דבחי אין לו רקב כיון דהוא חי מוכרח לומר דהרקב הוא באחד מאיבריו וכיון שכן משמע דבהאי גוונא הוא דקאמר לא אמרת במת שיש לו רקב דהיינו באחד מאיבריו שאף על אבר אחד של מת יש בו דין רקב וקשיא לדתני עולא בר חנינא דתני דמת שחסר אין לו דין רקב:

ולכאורה קשה דמאי מקשה מהאי לדתני עולא בר חנינא דמה שקתני כנגדו במת שבאבר אחד יש לו דין רקב הוא כגון שהיה המת שלם כשנקבר ונרקב ממנו אבר אחד דיש לו דין רקב בודאי כמו החי שהיא שלם ונרקב ממנו אבר אחד על ידי חולי דכן משמע מדברי המפרש דבחי הרקיב. ממנו אבר אחד וקא מקשה א"כ כנלדו במת דאע"ג דלא אירקיב בו אלא אבר אחד יש רקב ובכי האי גוונא ודאי דאית ביה רקב דלא תני עולא בר חנינא אלא בשנקבר חסר:

ונראה דמשום זה פירשו בתו' וז"ל דכוותה גבי מת אפי' ארקיב חד צבר אם חתך האבר ממנו וכו' דהיינו כמו בחי דאיירי בנחתך האבר ממנו ונרקב כנגדו במת שנחתך ממנו ואח"כ הרקיב וכן נראה מהך, מתני' דאיירי בשפירש האבר מן החי ועליה קאמר שאין בו דין רקב דמשמע דבמת דקאמר הוא על הפורש ממנו ואח"כ נרקב וכיון שכן גם דברי המפרש נמי איירי בשפירש האבר ואח"כ הרקיב. דף נ"ב ע"א גמ' אמר רב שמעיא וכו' אבל נפלה בה לשמה לא תיבעי לך ע"כ. לפי ריהטא דהש"ס דר' שמעיא פשיטא ליה דלא בעיא שיעורה בנמלה דאפי' אחרה חייב כיון דהיא בפחות מכעדשה הויא בה נשמה אבל מדברי המפרש נראה דעדיין בעיא היא דר' שמעיא בא לדחות פישוט דרב יהודא מדי סקרתא דוקא ומפרש להש"ס הכי אבל נפלה בה נשמה לא בענין שיעור' ותבעי לך עדיין דלא דקאמ' לא קאי על תבעי לך שא קאי אך לעיל מינה אבל נפלה בה נשמה. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלי' מאכלות דפסק דהוא ספק ולכן אין לוקין עליה:

מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות וכו והניחום באויר וכו' כתב המפרש והניחום באויר. כדי שלא יהיו מיטמאין באותן עצמות ע"כ משמע דאיירי באויר בלא גג וכמו שפירשו התוספות אבל ממה שכתב אח"כ בד"ה מטמא וכו' הא איכא חדא דמת אחד מטמא באהל ואין מועיל הנחתו באויר כלום והנזיר מגלח עליו ע"כ משמע דהך דקאמר כנ"ז כדי שלא מיטמאין באותן עצמות הוא על מגע קאמרי דהיינו שתלאום במקום שלא יגעו בהם אבל און משמעות באויר הוא כך אלא דבלא גג קאמר:

לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי למודו של ר"ע עריך בידו ע"כ כתב המפרש למודו ערוך כך שהוא מטמא נראה פירוש דבריו כך דהיינו שתמיד הוא היה לומר כך וכן נראה ג"כ דברי התוספות שאמרו שהרי למוד ערוך הוא בפיו של ר"ע דעל רביעית הבאה משני מתים דנזיר מגלח ע"כ. אמר רבי יהושע יכולין לעשות דברי ב"ש ודברי ה אחד וכו' כתב המפרש משני שוקים וירך אחד ג' שאיברים כב"ש ויהא בהן רוב בניינו וב"ה מרוב המנין אבל לא משאר איברים הרי יכול להתקיים דברי ב"ה כמו במפרקי ידים ורגלים שהיה בהן רוב מנין ו"ג איברים כב"ש ע"כ פירוש דדברי ב"ה יכולין להיות כדברי ב"ש דרוב הבנין שהוא שני שוקים וירך אחד הם ג' איברים דאמר ב"ש או רוב המנין כמו מפרקי ידים ורגלים עם הקרוסלים שהם ג' איברים ידים ורגלים וקרוסלים שהוא מקום חיבור הרגל והשוק דב"ג איברים יש וב מגין שבפיסת היד או הרגל יש שלשים וחמשה אצבעות בכל פס והאצבע יש בו ששה פרקים החיש בשני ידים ורגלים יש ק"ך פרקים ובקרסול עשרה הרי איכא רוב מנין ולפי רב דבריו של. המפרש דמה שאמר