ידי דוד קכב

וקושיא זו תקשה ג"כ על מה שהקשו אח"כ וז"ל וא"ת אכתי מנלן דאביו בא למת מצוה הא אצטריך לגופי' דלא לימא דלאמו למעוטי אביו דיטמא לאביו דקורבת האב עדיפה דמתייחס אחריו כדלקמן ע"ב דאם היא סברא ג' א"כ על כל נפשות מת לא יבא למאי אצטריך כיון דאפי' אביו ואמו אינו מיטמא להם כ"ש שאר קרובים שא ודאי שאם זאת סברא ג' שיש לה ק"ו לאמו ואייתר לג"ש ודאי דלאביו בא למת מצוה דבגופיה נפיק מעל נפשות וכו' וזה לפי דבריהם כתבתי אבל נראה שהקשיא ליתא על מה שהוצרכו לעשות האי ק"ו דהבריית' הזאת דרבי דלא איירי בהאי דרשא דאבל מיטמא למת מצוה תפס ק"ו. דהיינו דאף לפי פשט הפסוק דאביו דקרא אתא לגופיה אמו מוכרח לומר דאמו יתירא היה דהיא מופנה לג"ש להאי דאבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם דכן דרך התנא כיון דאיירי בענין אחד מביא מניה וביה ג"כ הכא תפס ק"ו דמניה וביה ולא צריכי לענין אחד ודו"ק:

אף אמו האמור בכ"ג במותם אינו מיטמא אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם משמע דהאי תנא ס"ל דאמו דכתיב בנזיר נמי מופנה דאי לאו הכי הא איכא למפרך מה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם להכי אינו מטמא לנגעם ולגיבתם תאמר בכ"ג שקדושתו קדושת עולם דהא ג"ש דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין לרבנן כמו שמבואר בפרק המפלת דכ"ב ובסמוך מייתי ברייתא דאמו בנזיר מופנה להאי דרשא דהשתא אתו האי ברייתות אליבא דרבנן וכיון שכן קשה מאי דכתבו התוספות בד"ה האי מיבעי ליה לאביו ולאמו דאליבא דרי"ש קיימא לן דאית ליה בפרק המפלת מופנה מצד אחד למידין ומשיבין דאדרבא רי"ש אית ליה דלמידין ואין משיבין אם לא שנאמר דהם גרסי התם בהפך או נאמר דט"ס כדברי התו' הנז' וצ"ל דאליבא דרבנן קי"ל דאית להו בפ' המפלת מופנה מצד אחד למידין ומשיבין אבל מדברי התוספו' בד"ה ואין לי אלא בנזיר וכו' נראה דמוקמי להך בריית' דבסמוך כרי"ש:

אשכחן כ"ג נזיר מנלן כתבו התו' תימא תידוק ליה מג"ש דאמו אמו וכו' דאין ג"ש למחצה:

קשה לי על קושיא זו דאם קא מקשי על מה דבעי אשכחן כ"ג נזיר מנלן והלא דרך הש"ס כך כיון דידע להך בריית' דמפיק לה מלאביו ואמו עביד כך לומר לן הבריית' ואם על הבריית' עצמה דקא מפיק לה מלאביו ואמו גם זו אינה קושיא כיון דכתיב בנזיר כמו שכתוב בכ"ג עדיף הוא לדרוש מניה וביא יותר מג"ש ועל מה שתרץ מהר"ם ז"ל דאמר דאי לאו דנפקא לן מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא הוה אמינא דכולה ג"ש דאמו אמו אתיא למת מצוה אבל לענין נגעם וזיבתם וכו' הוה ליה כעיקר קרא ממשמעותיה ע"י ג"ש קשה ליה דאיך שייך לומר כך כיון דחזינן בנזיר דהוא מוזהר על טומאת מת ואתא במותם לומר דמטמא לנגעם וזיבתם דדווקא על טומאת מת ממש איירי קרא דנפלה לה האי סברא א"כ. ג"כ בכ"ג אמרינן הכי בג"ש ולא מקרי עוקר קרא ממשמעותיה דדודאי דלאו מקרי כמת לענין זה כן נ"ל:

ת"ל על נפש מת לא יבא וכו' איכא למידק א"כ בכהן הדיוט דלא כתיב אלא לנפש יהיה הכהן מותר ליטמא ולרי"ש דלא כתיב ביה לא יבא א"כ תקשי וי"ל דהתם שאני דכתיב לא יטמא בעמיו דמשמע דמעט אפי' גויים כי אם בעמיו דווקא ועוד מדכתיב כי אם לשארו דמשמע דאיירי באדם ועוד דדרשי בעמיו בזמן שעמיו שם יצא מת מצוה דהוא איירי באדם ישראל דווקא וליכא ספיקא בהאי כלל:

או אינו מטמא לאביו ולאמו אבל יטמא לשאר מתים תמיה אני איך איפשר לומר כך והא כתיב על נפש מת לא יבא משמ' כל נפש מת בין קרובים בין רחוקים דאפי' נפש בהמה הוה ס"ד דהיא בכלל או לאו דכתיב מת ועכשיו בא לומר לאביו ולאמו דווקא ומה שכתבו התו' מפני שמציר וכו' אינו מספיק כיון דכתיב על כל נפש כמ"ש ועוד דא"כ לא ליכתוב כל נפש אלא לאביו ולאמו לא יטמא דווקא:

ע"ב גמ' עד שלא יאמר יש לי בדין נאמר כללות בכ"ג וכו' אף כללות האמורות בנזיר לאביו איני מטמא אבל מיטמא למת מצוה כתב המפרש נאמרו כללות בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא וכו' ומה ת"ל אביו שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן הכי כלך לדרך זו נאמרו כלל בכהן הדיוט וכו' לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו לא יטמא ע"כ פירוש דבריו כך הוא דמעיקרא אמר דנפקא מת מצוה מלאביו ועל זה קא פריך שלא צריך לומר לאביו ולאמו לזה לפי שראינו דנאמרו כללות בכ"ג כמו שנאמר כללות בנזיר דודאי הכלל הוא על כל בין קרובים בין רחוקים דכן משמעות הכלל ומצינו בכ"ג דכתיב לאביו ולאמו כדי שנדרוש אבל מיטמא למת מצוה. דגלה הכתוב דהך כללא הוא חוץ ממת מצוה ג"כ הך כללא דנאמר בנזיר הוא חוץ ממת מצוה דודאי שכמו שתפרש לכללא דכ"ג כך תפרש לכללא דנזיר דמאי שנא דהשתא לא קאתי נזיר למילף מכ"ג כדי שתאמר דאיכא לימפרך כדלעיל אלא דמפרשינן כללא דנזיר כמו כללא דכ"ג וכיון שכן למאי אצטריך לאביו ולאמו בנזיר ועל זה השיב לו או כלך לדרך זו וכו' דהיינו כיון דאיכא כללא אחר בכהן הדיוט ופירושו הוא דווקא לרחוקים אבל מטמא לאביו ולאמו ג"כ בהך כללא דנזיר מפרשינן ליה הכי דמאי אזלמיה האי כללא מהאי דהיינו דיש להסתפק להיכא מדמינן לה להכי אצטריך לכתוב בנזיר לאביו ולאמו לא יטמא דלומר דאפילו לקרובים לא יטמא ועל זה קא פריך ליה דא"כ הרי אתי לאביו ולאמו כדי לומר דלא. ליטמא