ידי דוד קכא

אבל בחלוקא שנית משוח שעבר נראה דהיה גורס משוח ומשוח שעבר דלא היה גורס כמו הגרסא שלפנינו משוח שעבר ומרבה בגדים וכו' דכן נראה ממ"ש ומשוח שעבר בואיו דאל"כ היה לו לכתוב משוח שעבר בלא ואיו ודו"ק:

ע"ב ג"מ איבעיא להו משוח מלחמה וסגן הי מנייהו עדיף משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דילמא כ"ג עדיף דחזי לעבודה כתבו התו' דחזי למלחמה שנתמנה לכך לצאת עם העם למלחמה ותלו ביה רבים או דילמא סגן עדיף דהא חזי לעבודה וכו' נמצא כי עיקר מינויו לשמש בעבודה ועקר מינוי משוחי מלחמה למלחמה. איכא למידק דמשמע דידע דהסגן נתמנה בשביל שאם יארע פסול בכ"ג משמש הוא תחתיו וא"כ כוונת הבעיא אם מלחמה עדיפא דהיא דרבים או עבודה עדיפא אע"פי שאינה של רבים וקשה דהא עבידה ג"כ היא של רבים. ועוד קשה דאם ידע דהסגן הוא נתמנה בשביל כ"ג למאי אצטריך מר זוטרא להביא דתניא רבי חנינא בן אנטיגנוס וכו' וכי לא ידע זה הוא. ואיפשר לומר דהכוונה דתלו ביה רבים משעת מינויו כדי לצאת עמהם למלחמה דגדולתו אינה תלויה באחר ער שיעבור האחר אבל בסגן תלויה גדולתו באחר אם יארע פיסול בו אזי הוא ישמש דאינה כ"כ גדולה מעכשיו דצריבין לו רבים או דילמא סגן עדיף דהוא נתמנה לעבודה אע"פי שהיא תלויה באחר מ"מ מינוי שלו הוא בשביל העבודה דצריכה שלא תהיה הטומאה דהא הוא נעשה בשביל שמא יטמא כ"ג ויהיה הוא מוכן א"כ צריך לתת לו עדיפות בענין הטומאה יותר ממשוח מלחמה דהטומאה במנויו אינה מזקת המינוי. והשיב וכו' ואמר מר זוטרא לענין החיותו היא דודאי כיון דצריכין לו רבים בכל שעה הוא קודם לסגן דהסגן איפשר שלא יצטרכו לו.. אבל לענין הטומאה. כיון דהוא נתמנה בשביל הטומאה שמא תארע לכ"ג לכן נותנים לו עדיפות בענין הטומאה כיון שהוא נתמנה בשביל הטומאה. והביא ברייתא דר' חנינא בן אנטיגנוס אע"ג דכבר ידע לה המבעי לומר דודאי כך הוא דלא נתמנה אלא בשביל הטומאה שמא תארע בכ"ג דמר זוטרא קא עביד האי חילוקא בדת שלא יהיו הברייתות חלוקות כיון דסברא היא' לומר כך כן נ"ל:

עד כאן לא פליגי וכו' מנא הני מלי וכו ולאביו הוא דאינו מטמא הא מטמא הוא למת מצוה כתב המפרש על כל נפשות מת לא יבא לא בא אלא לקרובין דאי לרוחקין הרי כבר למדנו מכהן הדיוט וכו' אבל מטמא הוא למת מצוה ע"כ נראה דלאו מק"ו יליף מכהן הדיוט אלא דכמו דמלינו בכהן הדיוט דאינו מטמא לרחוקים א"כ כ"ג בכלל דלא גרע מכהן הדיוט וא"כ לא בא קרא דעל כל נפשות מת אלא לקרובין וא"כ אייתר לאביו ולאמו לומר אבל מטמא למת מצוה דלא גריס מק"ו בברייתא דלא שייך ק"ו הכא כיון דק"ו דעבדינן משום דמוזהר על הקרובים דהוא אביו ואמו א"כ לא אייתר אביו ואמו כדי לדרוש ליה אבל מטמא למת מצוה. ועוד דלמאי צריך ק"ו לרחוקים וכי כהן גדול גרוע הוא מכהן הדיוט דאינו מטמא לרחוקים אלא ודאי דלאו מק"ו יליף וזהו שדקדק בלשונו שכתב הרי כבר למדנו מכהן הדיוט דמשמעו' כבר הוא דכאשר הוזהר כהן הדיוט כ"ג בכלל הוא:

אבל התוספות גרסי ק"ו בברייתא והוא לאו דווקא ואינו אלא לרווחא דמילתא וכו' ובעיני דוחק זה כיון דגרסי ק"ו בברייתא:

ולי נראה דשפיר גרסינן ק"ו בבריית' והכי קאמר דודאי דעל כל נפשות מת לא יבא איירי בקרובים וכיון שכן למה אמר קרא תרתי על כל נפשות ולאביו ולאמו דמה למדנו מועל כל נפשות מת דאם לקרובים הרי למדנו מלאביו ולאמו אלא ודאי כדי שנדרוש הכי לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה דאי לאו הכי ועל כל נפשות מת יתירה:

דף מ"ח ע"א גמ' ולאמו לגזרה שוה לכדר' וכו' וכתבו התו' דאצטריך ס"ד אמינא דמצורע חשוב כמת וקשה לי דא"כ בכהן הדיוט דלא כתיב ביה מיעוטא יהיה אסור להטמא למצורע ואיפשר לומר דאחר דיליף כהן גדול מנזיר כ"ש כהן הדיוט:

ואין לי אלא בנזיר בכ"ג מנין אמרת לא יאמר אמו בכ"ג שאין ת"ל שהרי ק"ו הוא וכו' אינו דין שאין כ"ג מטמא לאמו הנה הקושיא מבוארת דמה צריך ק"ו כיון דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא דודאי אקרובים הוא דלא גרע מכהן הדיוט אם הוא אתא לרחוקים ואמו בכלל הקרובים וכן הקשו בתו' ותירצו דאי לאו ק"ו הוה אמינא אע"ג דאסר קרובים וכו' לאו למעוטי מת מצוה אלא למעוטי אם וכו' אבל אמו דודאי ילדתו ליטמא לה על כן אצטריך ק"ו וכו':

וקשה דאיך הוה אמינא דאמו דילדתו ליטמא ה דלהכי אתא אביו דהא רע"ק דאית ליה האי סברא לדידיה גם לאביו צריכה להכי דפליג עליה תרוייהו לא צריכי כלל דלית ליה האי סברא כלל ואם היה סברא שלישית ג"כ אי איפשר לומר דלאביו אתא להכי דא"כ אמאי כתיב ועל כל נפשות דמלאביו משמע כל הקרובים חוץ מאמו. אלא ודאי מדאצטריך לכתוב ועל כל נפשות מת וכתיב לאביו ודאי דועל כל נפשית מת משמע כל הקרובים בכלל ולאביו אתא דמיטמא למת מצוה: