ידי דוד קח

הוא לפי דעביד הש"ס ק"ו וכוונתו להודיע לן טעמא דמתניתין דווקא והרמב"ם ז"ל נקט לפי האמת וכמ"ש לעיל:

וכן בתגלחת דרצא לומר דתגלחת תסתור את הכל דלא מבואר בקרא מוכרח להיות בק"ו אבל כשאמר אח"כ ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח ק"ו מטומאה וכו' האי ק"ו לאו דווקא דאינו צריך ק"ו אם ליכא קרא. דמהיכא תיתי דנעביד בה מגלח כמתגלח אלא כוונת הש"ס לומר דהיכן מבואר דבתגלחת עבדינן מגלח כמתגלח עד שעשה ק"ו ממנו לטומאה עד דאצטריך קרא דוטמא ראש נזרו ואמר דאמר קרא תער לא יעבור על ראשן. וג"כ מה שאמר אח"כ ותגלחת לא תותר מכללה ק"ו מיין וכו' גם ק"ו זה אינו צריך דמהיכא תיתי תותר מכללה אלא כוונת ה"שס להודיע מהיכן יצא לנו דתגלחת תותר מכללה שהוא מדכת' ראשון וכתב זקנו ג"כ מה שאמר אח"כ ותגלחת דמהיכא תיתי דתסתור אלא כוונת הש"ס להודיע לנו בהיכן מבואר דתגלחת תסתור שלשים אבל מה שאמר אח"כ ויין יסתור שלשים יום ודאי דצריך ק"ו דאי לאו הכי בהיכן מבואר דיין יסתור ול' יום דנמצא דהאי כל ק"ו דאמר הש"ס לאו כולהו צריכי אלא דהש"ס נקט בכולה בק"ו משום דאית בהו דבעי ק"ו כמ"ש וכיון שכן לא תקשה כל הנך דלעיל ודו"ק:

אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר לאחר. כתב המפרש קרי' ביה לא יעבור לאחר ע"כ אין הכוונה דהכי נקרי בכתוב אלא הכוונה דמשמעות הכתוב הכי משמע דלא יעביר. לאחר נמי משום דכתיב לא יעבור דמשמע דהתער לא יעבור אפי' על ידי אחרים נמי כמש"ל בד"ה תניא אידך וכו':

המפרש בד"ה לאסור יין מצוה וכו' והא דמותר בקידושא ואבדלתא דלא חשיב ליה הותר מכללו ע"כ כתב זה לפי מה שפירש לעיל בדף ד' בהא דקא פריך התם והרי מושבע ועומד מהר סיני וכו' דקי"ל דנשבע לבטל את המצוה פטור דלא אתי שבוע' ומבטל מצוה יעו"ש אבל ר"ת פירש שם בתו' דגרסינן בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר ל"ל קרא מיותר לאסור יין מצוה וכי מושבע וכו' דלפי דבריו שם אסור ביקדושא ואבדלתא בודאי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נזירות דין י"א וז"ל ואצ"ל שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים ע"כ:

תו' בד"ה שעשו בה המגלח את הנזי' כמתגל' בנזיר עצמו וילקו שניהן כדדרשינן בסמוך ע"כ דהיינו שהמגלח לוקה דעבר על תער לא יעבור על ראשו דאף אחר המעביר כמשמע כמש"ל. והמתגלח דלוקה איירי במסייע כמו דין הניקף דאל"כ לא לקי דלא עבד מעשה:

בד"ה תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור וא"ת טומאה תוכיח פירות דאין זה דמה שהותרה מכללה הוא גורס שלא ליסתור דהרי טומאה אע"פי שהתרה מכללה סותרת ותירצו וי"ל מה לטומאת שכן סותרת את הכל ע"כ פירוש דאין זה פירכא. דשאני טומאה אע"ג דהותרה מכללה היא סותרת דחמירא טומאה דהיא סותרת את הכל אבל בתגלחת דהיא קילא דלא יסתור אלא שלשים יום כיון דיש בה קולא נמנ דהותרה מכללה עבדינן ק"ו מיין דלא תסתור כלל. ואנכי איש צעיר קשה לי האי תירוצא דאדרבה הוא דאמרינן מומאה תוכיח דאע"ג דהותרה מכללה יש בה חומרא גדולה שסותרת את הכל גם בתגלחת אע"פי שיש בה קולא שהותרה מכללה לא אמרינן דלא תסתור אפי' שלשים וג"כ קשה לי דאמאי לא הקשו כמו זאת הקושיא במה שאמר הש"ס ותגלחת לא תותר מכללה ק"ו מיין וכו' תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה דטומאה תוכיח אע"ג שסותרת הותר מכללה דאז לא שייך עלה הך תירוצא דתירצו:

ולפי מה שכתבתי לעיל דהני ק"ו לאו דווקא אלא דבא הש"ס להודיע לן טעמא דמתני' א"כ לא יוקש האי דטומאה תוכיח וכו' ודו"ק ד"ה ומה תגלחת שהותרה מכללה טותרת וכו' וי"ל דמהאי טעמא נעשה בו משקה כשותה פירוש דלא שייך לומר תאמר ביין שלא עשה משקה כשותה דאה"נ דנעשה בו משקה כשותה מק"ו זה ומה תגלחת שהותרה מכללה עשה בה מגלח כמתגלח יין שלא הותר מכללו אינו דין שנעשה בו משקה כשותה. וקאמרי אבל בתר דמשני דיין אינו סותר דין הוא שלא נעשה בו משקה כשותה הואיל דלא סתר עכ"ל פירוש דלכאורה תקשה א"כ גם עתה נעשה ביין משקה כשותה מהאי ק"ו ומה תגלחת שהותרה מכללה עשה בה מגלח כמתגלח יין שלא הותר מכללו אינו דין שנעשה בו משקה כשותה ותירצו לזה דבתר דמשמע יין אינו סותר דהוא קל לא נעשה בו משקה כשותה משום דכאשר נאמר ומה תגלחת דהותרה מכללה עשה בה מגלת כמתגלח יין שלא הותר מכלל אינו דין שנעשה בו משקה כשותה איכא לימפר' עליה מה לתגלחת שהיא סותרת להכי עשה בו מגלח כמתגלח. תאמר ביין שאינו סותר דלא נעשה בו משקה כשותה ולדידי חזי לי דיש לפקפק בזה משום דאי מה שסותר הוא הגורם דהא טומאה אע"פי שהיא סותרת לא עשה בה מטמא כמיטמא ודו"ק:

ע"ב גמ' ואינו מביא קרבן אלא היה א"כ מעורב שמש כתב המפרש ונזיר אינו מביא קרבנותיו אלא היה א"כ מעורב שמש שטובל וכו' וכן אם לא טבל בשביעי עד לח' אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי ע"כ פירוש ומה שקתני ברישא ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביו סאיירי דהזה וטבל בז' דלא שהא אלא הגילוח