ידי דוד קו

דמשמע דבשביל הקטיעה לבד אינו מטמא. ועוד דאם איירי בשחסר אמאי נקט ראשו דהא רבותא הו"ל לאשמועינן אפי' אם חסר כל שהוא לא יטמא אבל אם איירי בשמונח לפניו שפיר נקט ראשו דאע"ג דהוא חשוב בכל הגוף כיון שנפרד מהגוף אינו מטמא לו:

והא אית ליה ברא כתב המפרש ואלו הוה קורא ליה אב הא עני ליה איהו ולא הוה ליה מת מצוה ע"כ פירוש דהבן יכול לקרות לאחרים להתעסק באביו והוא לא יטמא לו כיון דנפסק ראשו קשה לי דא"כ מאי קא פריך עליה רב המנונא אלא מעתה קאזל בפתקא דערבות וכו כיון דלא ידע דהאי מקרי מת מצוה דאה"נ דלא יטמא לו איהו אלא קורא לאחרים:

מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסר פורתא ע"כ כתב המפרש כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה ואפ"ה היה מותר ליטמא לה ע"כ פירוש דאם כבר נטמא לאביו והיה חסר עצם כשעורה חוזר וקוברה ואע"ג כד קבריה ברישא הוה חסר דאף בחסר מיטמא לו:

ההיא ר' יהודה היה וכו' אבל מטמא הוה לאבר מן המת של אביו ע"כ כתב המפרש דזאת הגירסא שבשתא היא מדקתני רב כהנא בסמוך וכו' ולא ידעתי למה לא הביא ראיה נמי מהברייתא דלעיל דקתני אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה דהוא נראה להדיא דדווקא מחזיר דאם נטמא על שאר הגוף יכול לחזור על עצם כשעורה אבל לכתחלה לא יכול להטמאות משום עצם כשעורה דאין מיטמא לאיברי אביו:

פרט לכזית מן המת וכזי' נצל כתב המפ' נצל ליחה היוצא מן המת וכו' מפי ר' אליקים מפרש לקמן בשר המת שקרש בפרק כ"ג ונזיר ע"כ פירוש ר' אליקים פירש משמעות נצל שהוא משמעות הפרשה ונקט בדבריו ר' אליקים מוהל היוצא מן המת ועל זה כתב דלקמן בש"ס מפרש דגם בשר המת שקרש הוא בכלל נצל דלקמן הש"ס נקט תרוייהו היינו דר' אליקים דנקט מוהל לאו דווקא דגם בשר המת שקרש הוא תחלתו שנימוח ונעשה ליחה אח"כ קרש דמה שחידש לנו ר' אליקים הוא משמעות נצל שהוא לשון הפרשה:

תו' בד"ה אמר ליה רב המנונא ההוא דקא אזיל בפתקא דערבות ה"נ לא ליטמא ליה צ"ל מה ר"ל עכ"ל נ"ל דקאמרי דצריך להבין מה רוצה לומר רב המנונא דאמר ההיא דקא אזיל בפתקא דערבות וכו' מה היא כוונת דבריו אם קא מקשי אדברי רב חסדא לאו קושיא היא דאה"נ דלא יטמה לו כיון דקרא אמר הכי ואם בדרך בעיא קאמר לה כיון דהוא בדרך איפשר דיכול להיטמאות ולנושאו עמו גם זה מאי בעיא איכא דאם אחרים איכא עמו ודאי דלא יטמא לו אלא אחרים מתעסקין בו ודאי ליכא אחריני ואי דיכיל להתעסק בו כדין מת מצוה דעלמא וזה מה שהשיב לו מת מצוה קאמרת ואם הוא ס"ל דלא מת מצוה הוא כיון דאית ליה ברא וכמ"ש בש"ס א"כ אכתי מאי בעיא היא ודאי דלא ליטמא ליה דקרא הכי קאמר כן נ"ל כוונת דבריהם ז"ל ודו"ק:

בד"ה כיון דקא אזיל באורחא וכו' פירש ר"י הכא ליטפל במת מצוה וכו' לא ליטפל בהן כהנים קרובים ע"כ אין הכוונה במה שאמר כהנים קרובים הוא בקרובים שיכולין לטמאות לו כגון הקרובים שאמרה תורה שאינו מצוה עליהן להטמאות ואע"ג דאיכא אחריני אלא ביש להם צד קורבה עם המת אבל בישראל הנמצאים שם לא יש להם שים קורבה עם המת שאינן חוששין ליטפל בו אפ"ה הכהנים אינם מתעסקין בו ואע"פי שהם קרוביו אלא וניחו לישראל ליטפל בו בד"ה ר' יהודה היא דתניא וכו' ובסיפא דלההיא דעיל וכו' אבל מחזיר הוא על עצם כשעיר' ודבר תימא דאוקימנא כרבי יהודה והרי מיירי בסיפא מכלל דרישא לאו ר' יהודה ע"כ פירוש דקא מקשים דבסיפא דלההיא דלעיל קתני בת"כ רבי אומר וכו' מחזיר הוא על עצם כשעור' מכלל דרישא לאו ר"י היא דבסיפא לא התיר אלא במחזיר משמע דברישא קתני אבל מטמא לאבר מן המת של אביו לאו על ידי חזרה אלא לכתחלה מותר ליטמא לאבר מן המת של אביו. דלאו ר' יהודה היא וקאמרי אם לא נאמר כולה ר' יהודה היא דהכי ניגרוס בסיפא דר' אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו דהיינו דברישא אמר על ידי חזרתו חוזר ומטמא אפי' על עצם כשעורה אבל בלא חזרה אסור דס"ל דאין אדם מטמא לכתחלה על עצם כשעורה מאביו כנ"ל:

דף מ"ד ע"א שהיוצא מן הגפן לא הותר מכלל קאמר בש"ס משום דאמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות וכתבו התוספות דקרא מיותר כדאמרינן בפ"ק וכן כתבו שם בד"ה לאסור יין מצוה כיין הרשות כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר עכ"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב וז"ל ואמרו בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד אבל אמר לאביו ולאמו לא יטמא ובא בקבלה לאביו ולאמו אבל מטמא למת מצוה ע"כ משמע דלאו מקרא יתירא קדריש אלא משמעות הכתוב דכל יין ושכר אסור אבל בטומאה דמת מצוה מותר משום דקרא גלי מה דאמר לאביו ולאמו לא יטמא דלא כמ"ש בש"ס דידן:

ונראה דרבינו תפס דברי ספרי דמוכח התם דלת"ק לאו קרא יתירא הוא דאצטרוך לעבור עליו בעשה ול"ת יעו"ש ועוד נראה לי עיקר לפי מ"ש לקמן דהך ק"ו דיין יותר מכללו תלי ליה בכדי הש"ס ואינו צריך וא"כ מאי דאתא קרי דמיין ושכר יזיר לאו מיתורא הוא עיין לקמן בד"ה אמר קרא וכן ודו"ק: