ידי דוד קד

שפירש ממנו ונכנס לאהל המת ודאי שלוקה שתים דיש כאן תוספת טומאה כמ"ש לעיל:

והנה לפי מ"ש לעיל דאביי בא לתרץ מתניתין וברייתא ולהעמיד דברי רבה ובתר הכי הש"ס קא שקיל וטרי כדברי רבה דאית ליה דטומאה וטומאה לא והעמיד לה אביי בחיבורין א"כ טומאה וביאה נמי וכו' וכמו שפירשו הם כנז"ל ואוקמו לה בש"ס כאן בבית כאן בשדה דהיינו דמה שאמר רבה טומא' וביאה חייב שתיים איירי בבית שבאו טומאה וביאה בבת אחת אבל טומאה וטומאה לא בשדה דלא משכחת דחייב שתים וכמ"ש וכיון שכן לפי פירוש זה נמי ודאי דהרמב"ם ז"ל שפיר מה דפסק דהוא כרבה דהלכתא כוותיה ומה שכתב רבינו וז"ל בד"ה כשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל ע"כ נפרש לה דאהיל דנכנס אח"כ לאהל המת אחר מה שפירש מן המת. שהרי לפי דברי התוספו' שאם נגע במת ופירש ונכנס לאהל המת לוקה שתים שיש כאן תוספת טומאה וכמ"ש לעיל ודוק:

דף מ"ג ע"א גמ' אלא אמר רבה הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא גי' זו לא ידעתי דידו מאן דכר לה עכשיו:

ונ"ל שצ"ל לגרוס צירוף גופו משום טומאה איכא וכו' דהיינו דמה שאמר ר"א דצירוף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו אינו כלום משום דאי איפשר דלא עייל חוטמו ברישא כמו שמקשה הש"ס:

רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ע"כ אמר כשהוא גופם משום דרוב גוססין למיתה להכי בשעה שהתרו בו כשהוא גוסס הו"ל התראת ודאי ולהכי לוקה וק"ל:

ר"ל אמר גוסס איכא בינייהו למ"ד מהחלו אפי' גוסס פי' דכהן מוזהר ליכנס באהל הגוסס ולפי האי ברייתא לדברי ר"ל לא אתו דברי מר בר רב אשי דלעיל דאמר דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדייתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מיבעי ליה לכדרבי דתניא ר' אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגיעתם ובזיבתם ע"כ משמע דהוא משום דקרובים לו אבל לאחרים מוזהר והיכן מצינו שהנזיר מוזהר למגע זב ומצורע וראיתי להתוספות שכתבו לקמן דף מ"ח דהוה ס"ד דמוזהר ג"כ בטומאת מצורע שחשוב כמת וכאן כתבו דאפי' באחריני אינן מוזהר כ"א בטומאת מת דכתיב על נפשות מת לא יבא פי' בטומאת מת הוא דמוזהר באחריני דעל כל נפשות כתיב ועלייהו קאי במותם להתיר מגע זיבתם ונגעם ולאו דאביו ואמו דווקא:

א"כ לימא קרא במות מאי במותם שמעת מנה תרתי ע"כ משמע אבל אידך לא משמע תרתי דבמות במותם לא שנייא ליה:

וקשה לי והא קאמר אח"כ הש"ס ולמ"ד מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא א"כ לימא קרא להחל מאי להחלו שמעת מניה תרתי הרי גם למ"ד מלהחלו שאני ליה לישנא דקרא וג"כ תקשה לאידך נמי משמע דלא שנייא ליה בין להחל להחלו והרי כבר אמר הש"ס דדריש תרתי מבמותם מדלא כתיב במות וכתב במותם:

ועוד איכא לימדק במאי דקאמר א"כ לימא קרא במות מאי במותם שמעת מניה תרתי למאי צריך לכתוב במותם דאפי' אי כתב במות הוה משמע תרתי דמשמע דלא אמר אלא לענין מיתה דהוה משמע עד שימות ומשמע שאין לו שום טומאה כי אם טומאת מת אבל למאן דדריש להחל דאי כתב להחל הוה דרשינן ליה בודאי ללשון חילול דווקא דהוא יצא זה שהוא מחולל ועומד ומדכתב להחלו משמע דלידרוש נמי לשון חלל דאי לאו הכי הוה ליה לכתוב להחל אבל אכתי קשה אימא דלא אתא אלא ללשון חלל דווקא ולא לידרוש לשון חילול נמי:

ונראה לי דהכי כוונת הש"ס ולמ"ד מלהחלו שהוא משמע אע"פי שהוא גוסס דאיך איפשר לומר כך דהא גלי קרא במותם דבעי עד שימות וא"כ להחלו לדרשא אחרת אתא ותרץ מיבעי ליה לכדרבי וכו' דהיינו כיון דכתיב להחלו דהוה משמעות גוסס נמי אע"פי שכתב במותם לא תפיק קרא דלהחלו ממשמעותיה דהא מצינן לאוקומי קרא לכדרבי וכו' דהיינו שאינו מטמא לטומאת המת דווקא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם. דאי איפשר לפרש כמשמעות הקרא עד שימותו כיון שכבר כתיב להחלו וחזר והקשה ולמ"ד במותם הא מיבעי ליה להאי סברא וא"כ עדיף דלידרוש להחלו כמשמעותיה ותרץ לו דאם הכוונת קרא להכי דווקא ולידרוש להחלו כמשמעותיה א"כ הו"ל לכתוב במות דהוא משמע על מין הטומאה קאמר וכד כתב במותם דהוא כיניו אאביו ואמו. משמע דבא לומר דבעי עד שימותו וממילא משמע תרתי שאינו מוזהר אלא לטומאת מת דווקא כמו דדריש רבי אלא שצריך לשאול דלמאי אתא להחלו ועל זה הוא דקאמר ולמ"ד במותם הכתיב להחלו והשיב לו דלהכי הוא דאתא במי שאינו מחולל וכו' ועל זה חזר לומר דלמ"ד מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא ולמה תדרוש לו ללשון חלל והכוונה כיון דאיכא למדרשיה להכי עדיף הוה כמו אידך דהא אית ליה הוכחה לדבריו מדכתיב במותם וכמ"ש ותרץ לו דאם להכי אתא קרא לבד היה לו לומר להחל למאי כתיב להחלו שמעת מניה תרתי דהיינו דג"כ אי איפשר לומר דלהאי לבד אתא שהוא לשון חלל דא"כ לא היה כותב קרא להחלו דהוא משמע נמי לשון חילול אלא היה כותב לשון חלל להכי שמעת מניה תרתי דהשתא אי איפשר לומר מדלא כתב במות וכתב במותם דלא נדרוש להחלו לשון חלל נמי דקרא הכי להדיא ולא משגחינן בהאי