ידי דוד קג

ואפשר לומר דהמפרש ס"ל דהאי דנטמא וחזר ונכנס לאהל המת מקרי בחיבורין כיון שלא נגע והטומאה שהיה בה מקודם שהוא טמא ועדיין בה כשנכנס לאהל המת נמי לא עשה מעשה אחר ועדיין בטומאת מת הוא בלא נגיעה אח"כ אעפ"כ חייב אותו הכתוב משום שהם שני שימות טומאה וביאה אבל טומאה וטומאה כה"ג שלא עשה שום מעשה שהמת עדיין בידו ונגע במת אחר אעפ"י שהתקו בו אינו חייב אלא אחת כיון דשם אחד הוא ואע"פי שעוד נגע במת שני הרי מוטמ' ועומד בנגיעת מת ראשון ורבי יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה דהיינו אפי' בחיבורין דאמר רב הונא וכו' דנזיר בבית הקברות הוא כמו טומאה בחיבורין דטומאתו ראשונה עדיין היא בידו שהוא עדיין עומד בבית הקברות וכאלו מת בידו ואפ"ה כשהושיטו לו מת אחד חייב שתים דמזה נראה דרב הונא אפי' בטומאה וטומאה מחייב שתים. ואביי קא מותיב מבריית' דבחבורין אינו חייב אלא אחת כדברי רבה דאמר אבל טומא' וטומאה לא וחזר רב יוסף ואמר לו לאביי ותקשי לך מתניתין וכו' דהיא משמע דבכל גוונא איירי גם בחיבורין דרב הונא אמר כמתניתין ואח"כ הש"ס קא שקיל וטרי דא"כ קשין אהדדי מתניתין אברייתא והשיב ודאי דלא קשה דיש לתרץ דמתני' איירי שלא בחיבורין. וברייתא בחיבורין וכדברי רבה ואח"כ קא שקיל וטרי הש"ס דטומאת חיבורין דאורייתא דכטומאה אחת דמי והא אמר רב יצחק וכו' ותרץ כאן בחיבורין אדם וכו':

ואח"כ חזר להקשות על דברי רבה מעיקרא דאמר אבל טומאה וטומאה לא דודאי דטעמא הוא כדקתני הך ברייתא יצא זה שמחולל ועומד דהוא מיטמא וקאים טומאה וביאה כמו הא מיטמא וקאי דהוא חשוב בחבורין דמי נמי שפירשתי והכוונה דהש"ס רצה לידע בהיכן דבר רבה אמר רב הונא דאם איירי כס"ד שנטמא במת וחזר ונכנס באהל שיש בו מת הא מיטמא וקאים והכתוב אמר יצא זה שמחולל ועומד דזאת הסברא סתמא קאמר ואי איפשר לומר דקרא דחייב על טומאה וביאה בכי האי גוונא ועל זה קא מתרץ דאיירי בבת אחת. דלזה אתא קרא לומר דחייב שתים אע"ג דטומאה אחת מ"מ הם שתי שמות אבל בטומאה וטומאה אפי' באו שניהם כאחד שנגע בשני מתים כאחד כיון ששם אחד להם אינו חייב אלא אחת. והשתא אתו דברי המפרש על נכון דמעיקרא פירש על מאי דקס"ד. ולפי האי פירושא אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות דין י"ז פסק כרבה דרבה ורב יוסף אליבא כרבה ומה גם דהש"ס קא שקיל וטרי אליביה ולפרש דבריו דהלכתא כוותיה ולהכי כתב דטומאה בחיבורין אינו חייב אלא אחת אבל בטומא' וביאה שבאו בבת אחת כגון שנכנס לבית ושהא שם עד שמת שם המת או שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' דהם באו בבת אחת לוקה שתים ובנגע פירש ונגע לוקה על כל אחת ואחת וכסתם מתניתין וכדאוקמי לה בש"ס דשלא בחיבורין איירי:

ומ"ש רבינו או נשא או האהיל דחייב על כל אחת ואחת אין הכוונה שנכנס לאהל אחר שנגע אלא עסיקנן דבמקומו אשר היה עומד שם אחר שנגע אח"כ עשה שהמת האהיל עליו ועשה מעשה בידים שהוא כמו שחזר ונגע במת עוד שאינו דומה לנכנס לאהל המת שלא עשה מעשה במת כן איפשר לומר כדי להשוות דברי הרמב"ם ז"ל לדברי המפרש ז"ל ועיין מ"ש לקמן דודאי דברי הרמב"ם ז"ל הם כדברי התוספות ודוק ואחרי כתבי כל הנ"ל ראיתי להרמב"ם פ"ג מהל' אבל שגם בנכנס האהל המת חייב על כל פעם ופעם. ונראה דה"ה אם נגע ונכנס באהל המת דלא כמ"ש לעיל וכן כתב שם הכ"מ ודבריו צ"ע:

תו' בד"ה אמר ליה רב יוסף וכו' כאן שלא בחיבורין וכו' ואמרו לו אל תטמא אין כאן מחולל ועומד ותוספ' אף בו ביום וכו' פירוש דבריה' שכשהושיטו לן מת אחר שפירש מן הראשון אין כאן מחולל ועומד שיש לו תוספת טומאה בהושטת המת דלא מיבעיא אם ההושטה היתה למחר שצריך מנין שבעה מיום השני והרי איכא תוספת טומאה על ידי הושטת המת הזה אנא אפי' היתה ההושטה בו ביום איכא תוספת טומאה לפי שהנוגע בו אחר שפירש מן המת אינו טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב והנוגע בו כשהוא נוגע במת טמא טומאת שבעה הרי איכא תוספת טומאה כשהושיטו לו המת אח"כ כדדרשינן וכו' ודיקרב כדיקרב מסאב וכו':

בד"ה מאי שנא טומאה וטומאה דלא וכו' ואם בנוגע למת ופירש ונכנס לאהל המת הא אפי' טומא' וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד עכ"ל אין להקשות דבשלמא טומאה וטומאה הרי יש כאן תוספת טומאה לפי שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה כנז"ל אבל בשנכנס לאהל המת לא יש כאן תוספת טומאה שהנוגע בו לא יטמא טומאת שבעה. דהכוונה דיש בו תוספת טומאה שאם למחר יכנס הרי מוסיף טומאה שצריך למנות שבעה ימים מיום שנכנס אבל כשהמת בידו ונכנס לא יש כאן תוספת טימאה דבלאו הכי המת בידו ואינו מונה שבעה אלא לאחר שפירש מן המת ודו"ק:

בד"ה כאן בשדה וכו' ואין כאן תוספת טומאה מן השני ע"כ פירוש דמה שאמר רבה אבל טומאה וטומאה לא הכוונה דטומאה וביאה שייך דחייב שתים היכא שבאו בבת אחת וכי האי גוונא בטומאה לא שייך שהרי אם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה וכו' ואם היה מת טעון על כתפו וכו מחולל ועומד הוא ואין כאן תוספת טומאה מן השני דבכי האי גוונא אפי' שנכנס לאהל המת אינו חייב על הביאה אבל אם לא היה המת על כתפו